לא אמחל לעולם!

אל ה'לעכטיל' – מעמד הדלקת נרות החנוכה בבית מדרשו של האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זי"ע, נקבצו ובאו אלפי חסידים מירושלים ומכל רחבי הארץ, חסידי גור וגם כאלה שאינם חסידים. כולם הצטופפו ונדחקו לראות את האדמו"ר בעבודת הקודש כאשר הוא מיטיב ומדליק את הנרות, ומטבע הדברים הלחץ והדוחק היו גדולים מאוד, וגרמו לדחיפות וצעקות אשר הפריעו לסדר טוב וראוי למעמד, מה עוד שהיו שאמרו שזוהי סכנת נפשות של ממש.
התייעצו הגבאים כיצד לנהוג, לאפשר את מעמד הדלקת הנרות בצורה מסודרת וראויה. נמנו וגמרו לקבוע תורנות, לפיה לכל אדם יתאפשר לעמוד בשורות הראשונות באחד מימי החנוכה, כאשר ביתר הימים יסתפק במקום מרוחק יותר, בשורות האחוריות. כך תהיה לכל אחד הזדמנות לראות את עבודת הרבי פעם אחת לפחות מקרוב ובצורה ברורה, כאשר ביתר הימים יסתפק במקום פחות נוח.

על דעת רוב החסידים התקבלה ההודעה בחיוב, אלא שאחד הבחורים התקומם: היתכן שגבאי הרבי הינם בבחינת 'נאה דורש ואינו נאה מקיים'? הרי מדי יום הם זוכים לעמוד במקומות הטובים ביותר בשורות הקדמיות – מדוע שלא יקיימו את התורנות שהם דורשים מאחרים ויעברו גם הם אחורנית?
החל אותו בחור לדחוף ולרטון, ואף קומם כמה מחבריו עמו שהחלו לערער את הסדר בדחיפותיהם וצעקותיהם. עוד רגע קט כבר ייכנס הרבי להדלקת הנרות, אך בהשראת אותו בחור – הסדר הטוב רחוק מלהתקיים בבית המדרש... מכל עבר צועקים ודוחפים, נדחסים ורוטנים, איך יוכלו לקיים כאן הדלקת הנרות? איך?

בלית ברירה, פנה הגבאי לאותו בחור וביקש להעמידו על מקומו. לאחר שהבחור סירב לשמוע, הניף הגבאי את ידו והנחית על לחיו סטירה מצלצלת, אשר הדיה נשמעו היטב ברחבי בית המדרש, ואותותיה ניכרו היטב בגוון פניו של הבחור, שהחליף צבעים ונאנח מכאב...
באותו רגע נסוג הבחור אל השורה האחורית, ומיד נכנס הרבי. מעמד ההדלקה התנהל בצורה מסודרת, כאשר אותה סטירת לחי הייתה בבחינת 'למען ישמעו וייראו'... באותן דקות, כשאותו בחור עומד מאחור ומנסה להירגע, גמלה בלבו החלטה: 'לגבאי הזה לא אמחל לעולם, לעולם. לא אדבר אתו, לא אכיר בו, לא אשמע את קולו, ובכלל – אינני רוצה לראותו יותר, לעולם!'
עם סיום ההדלקה, אץ רץ הגבאי לחפש את הבחור ולבקש את סליחתו, כשהוא מסביר כי הוצרך לסטור לו רק עקב המהומה שגרם, ולא היתה בכך כל כוונה רעה. אך הבחור אטם אוזניו משמוע, ודחה גם את חברי הגבאי וחבריו שלו שניסו לפייס ביניהם. הוא את שלו קבע – לגבאי הזה הוא לא ימחל לעולם, ויהי מה!

ערב אחד, כמה ימים לאחר מכן, נקרא הבחור אל הקודש פנימה, אל הרבי ה'בית ישראל'. זאת יש לדעת, כי בחדרו של  הרבי ה'בית ישראל' שררה יראת כבוד שלא מן העולם הזה, ועל יד הרבי שררה אימת אלוקים בלתי נתפסת. מסיבה זו הבחור נתפס באימה, אף שהיה ברור כי לא יוותר על ההזדמנות – להיכנס אל הרבי כשהרבי קורא לו!
בשעה שנכנס, הוא רואה את הרבי יושב על כסאו, ועוסק בלימוד ספר הזוהר הקדוש מהלימוד היומי בספר 'חק לישראל'. הרבי לא הרים אליו את עיניו, אלא המשיך לקרוא את דברי הזוהר תוך שהוא מתרגמם מארמית. מובן שהבחור לא העלה על דעתו להפריע לרבי מלימודו, וכך עמד במבוכה ושמע את הרבי קורא ומסביר את דברי הזוהר הקדוש, שם מסופר כדלהלן:

רבי אבא סיפר שהיה מהלך בדרך, ובאותה עת – אדם היה יוצא לדרכו ו'שק שינה' על גבו, ובשעה שהתעייף, היה פורס את השק בצד הדרך, ונרדם. רבי אבא צועד והנה הוא רואה אדם ישן שנת ישרים בצד הדרך, כאשר נחש ארסי אימתני מתקרב אליו. האיש אינו מתעורר, והנחש ממשיך ומתקרב אליו. רגע לפני שהנחש מכישו, מגיע למקום שרץ כלשהו שכמו נוצר כאן יש מאין, ובולע את הנחש!

עוד כמה דקות חולפות, והנה האיש מתעורר משנתו, אורז את שקו וממשיך ללכת. באותו רגע נשמטת הקרע שעליה ישן, ונפערת שם תהום עמוקה אשר כל באיה לא ישובון... רבי אבא מביט נדהם באיש, אשר זכה פעמיים לניסים גלויים ממוות לחיים, ופונה לשואלו באיזו זכות זכה לכך.
השיב היהודי: אני מקפיד שאם אדם פוגע בי, לא משנה למה או על מה, מיד אני רץ ומתפייס עמו, ולא נוטר עליו כעס לעולם, ולא זו בלבד, אלא שאינני עולה על יצועי אף פעם לפני שאני מתפייס עמו, ולא עוד – אלא שאני מוסיף וגומל לו חסדים טובים בעתיד כדי שרגע הפגיעה יהפוך למנוף של אהבה וקרבת לבבות... כששמע רבי אבא את הדברים, התבטא בהתפעלות: אכן ראוי אותו יהודי שייעשו לו ניסים גלויים.
הרבי מסיים לקרוא את הדברים, מרים את עיניו הקדושות אל הבחור, מחייך חיוך קטן, ואומר לו 'כך היא דרך התורה, לילה טוב' ומשלחו לדרכו. מיד בצאתו, אץ רץ הבחור, קונה עוגה קטנה ובקבוק 'לחיים', ועולה אל הגבאי לביתו. 'אמנם הבטחתי שלא אמחל לך', הוא אומר במבוכה, 'אך הבה נתפייס', הוא מוסיף בחיוך...

ישבו השניים, התפייסו ודיברו, אכלו ושתו, ולא נחה דעתם עד שפטפטו עד חצות הלילה... רק בשעת לילה מאוחרת חזר הבחור לחדרו, וכשפנה לעלות על יצועו, גילה כי מנורת הלילה נגמרה, ואת האור הגדול אינו יכול להדליק כי חבריו ישנים. הימים ימי חנוכה, הנרות זמינים והגפרורים מוכנים, ובתוך דקה כבר הדליק הבחור נר קטן על יד מיטתו, סיים סידוריו ונכנס למיטה, תוך שהוא קורא דבר מה עד ששמורות עיניו ייעצמו...
כשהתעורר, הוא מרגיש חום גבוה מסביבו, ומכל עבר צעקות וזעקות. המזרן בוער, השמיכה כבר הפכה לפיח, הטלית קטן שלגופו בוערת, ואף החולצה כבר נשרפה... הוא מרגיש את כל גופו בוער, ומבין בשבריר שניה כי חבריו בעצם בטוחים שהוא כבר לא בין החיים!
כהרף עין הוא קופץ מהמיטה, משליך מעליו את הבגדים הבוערים, ומתחיל לשפוך על עצמו קיתונות של מים קרים. עוד כמה דקות של הרגעה והנה מתגלה הנס הגדול: מיטתו היתה לכבשן, הכל בער – המזרן עליו ישן, השמיכה שכיסתה אותו, הבגדים שלגופו, הכל נשרף, נגמר, הפך לאפר. רק הוא ניצל, לא כויה, לא חבורה, לא פצע, לא נשרפה שערה משערות ראשו!

לנגד עיניו עולים דברי הרבי מהזוהר, על הניסים הכבירים להם זוכה מי שאינו עולה על יצועו לפני שמתפייס, והוא מודה להשם בכל לבו כי קיים את הדברים עוד באותו לילה, וזכה שחייו הפכו לו לשלל. עם שחר בא לבית המדרש, וכשסיפר לרבי את הדברים, הורה לו הרבי לברך 'הגומל', והוסיף בחיוך: 'הקב"ה נותן לרבי את המילים הנכונות בפה מה לומר...'
הסיפור הזה, הוא כמו תמרור של אזהרה וכדאיות גם יחד. אזהרה – לא לאבד את ההזדמנות, לא לבזבזה על שטויות כנקמנות והתחשבנות קטנה. לא בין אנשים, לא בין שותפים, לא בין בחורים בישיבה, ולא בתוך המשפחה - כל החשבונות הללו גורמות הפסד עצום, בלתי נתפס!
מאידך, הנה הכדאיות: הרווח מהמחילה וההתפייסות הוא עצום לא פחות. איזה שפע של רחמים וחסדים ממשיך על עצמו האדם המוחל, לו, למשפחתו, לעולם כולו. כמה עגמת נפש, צער וייסורים הוא זוכה להחליף באושר, בשמחה, בישועות. איך הוא יכול להפוך סדרי טבע בפעולה אחת! אחת!, של מחילה והתפייסות, שכוחה בשמים כה גדול ורב!