אהבה רבה

את הסיפור הבא סיפר רב דגול אך לפני כמה שבועות, בשיחתו השבועית לבני קהילתו בסעודה שלישית בשבת קודש, מקרה שהיה לו עד: מעשה בבחור ממשפחה טובה וחשובה בקהילתו, אשר אחרי מאמצים התקבל לישיבה טובה ומפורסמת, בה למדו טובי הבחורים המבקשים להגות ולהתעלות בתורה. אלא שככל שחבריו גדלו והעמיקו בלימוד התורה, עשו חיל וגם הצליחו, הלך אותו בחור והידרדר בלימודים...
אי אפשר לתאר את צערו הרב ושברון לבו, לנוכח העובדה כי הוא לא חי בסוגיא הנלמדת בישיבה, אין לו צל של מושג בנבכי הנושא הנלמד. ככל שהרבה להעמיק ולחשוב, להרבות ולהתאמץ, לא הצליח למצוא את הסיבה לכך. רק עובדה אחת עמדה מול עיניו, נועצת בו עיניים מאשימות: הוא לא מצליח ללמוד!

בשיעורים הביט כבוהה, בסדרים העביר את הזמן. בית המדרש להט בריתחא דאורייתא, והוא הרגיש כנתון בכוכב לכת אחר, כצופה מן הצד בחוויית הלימוד הבוערת. כשהמבחנים החלו לספר במספרים יבשים את סיפור כשלונו, נשבר לבו לחלוטין, ובטחונו העצמי הלך ודעך...
תקופה ארוכה נמשכה ההידרדרות הקשה במצבו הלימודי, שהביאה לפגיעה ממשית במעמדו הן בקרב חבריו לספסל הישיבה והן בקרב בני משפחתו. הכל הביטו בו כ'לא יוצלח' וככישלון מהלך, למרות שהוא מבחינתו – הפך עולמות במאמצים לשנות את פני התמונה הקשה.
אפס, כל מאמציו היו ללא תוצאות. עם תחילת זמן הקיץ, נותר מיודעינו הבחור ללא חברותות, בעצם – ללא כל סיכוי לצאת ממצבו הקשה. מעמדו החברתי והאישי נשחק, הוא הפך ללב מרוסק, שרסיסי נשמתו התפזרו לכל עבר, ואין איש שם על לב...
שבועות ספורים אחרי תחילת זמן הקיץ, פנה אותו בחור בקריאת חירום של הרגע האחרון, לרב הקהילה. 'רבי', ביקש בדמעות, 'עוצה לי עצה. מזה חודשים ארוכים אני מתייסר על חוסר הצלחתי, ועדיין לא נושעתי. אני מנסה ללמוד, מתאמץ להבין, אך אותיות הגמרא נראות לי כבליל של צורות משונות. אני לא מצליח להבינן, אני לא מצליח להתחבר אליהן, איבדתי את החיבה ללימוד התורה!' זעק בצער מלבו השבור.

רב הקהילה הביט בו, בנשמה האומללה הניצבת בפניו, ולא ידע כיצד להשיב את נפשו. הוא ניסה לחזקו בדברים, אך מיודעינו הבחור כבר היה מיואש מכל שביב תקוה. 'עצה מעשית אני מבקש!' ביקש – זעק, 'מה עוד אוכל לעשות כדי לחזור לגמרא?'
הרב ליטף את כתפו בחום, ושקע בהרהור זמן ארוך. אחר כך אורו עיניו לפתע, ופתח ואמר: 'יקירי, הגעת בזמן הנכון!'
הבחור הביט בו נבוך, ורב הקהילה המשיך: 'הנה מתקרב ובא חג השבועות. הידעת ידידי מה טעם אין בחג הזה מצוה ייעודית? לא מצה ולא לולב, לא שופר ולא צום?'
הבחור הביט בו במשיכת כתפיים, לא הבין את הקשר לשאלתו. אך הרב לא נתן לו להרהר לאורך זמן, והמשיך:
'אומר לך למה. כי כל חג מצריך הכנה כזו או אחרת. קניית מצוה, הידורים, היערכות מוקדמת. אבל בחג השבועות, ניתנת לכל היהודים הזדמנות שווה, בלי קשר למה שהיה קודם. כל יהודי שווה, וניתנת לו הזדמנות עצומה לחולל מהפך בחייו, מהפך בקשר שלו עם התורה, מהפך בקבלת התורה הפרטית – אישית שלו!'

עתה התעוררה סקרנות הבחור. הנה, הרב מציג בפניו הזדמנות שלא תסולא בפז – לתפוס את חג השבועות ולחולל מהפך. 'אבל איך?' נפלטה מפיו מיד השאלה המיידית, המעשית. 'מה צריך לעשות כדי להפוך את חג השבועות למהפך כזה?'
עתה, משנפתח לבו, גילה הרב את דבר סגולה לא מפורסמת: 'אספר לך משהו שיעזור לך. הרה"ק מראפשיץ זי"ע – בטח שמעת עליו – היה מייעץ לחסידיו להאריך בברכת 'אהבה רבה' בחג השבועות. להתפלל בכוונה ובתחנונים, לחנן פני יושב מרום לזכות להגות בתורה, שיאיר את עיניהם להבינה וללומדה...
גם הוא בעצמו נהג כן, והיה מתפלל 'אהבה רבה' שעה ממושכת, עד שאמרו כי ברכת 'אהבה רבה' לבדה, בבוקר חג השבועות, ארכה כשעתיים! ומה אם אותו צדיק, שהבין מה שלמד וזכה למעלות תורה גבוהות ונשגבות נהג כך, האם לא ראוי לנו ללמוד מזה?'
הבחור הנהן בראשו, והרב המשיך: 'ראה בני יקירי. חג השבועות, כיום קבלת התורה, מוזכר בספרי החסידות כ'יום הדין' על תורה. בחג זה, אנו מקבלים את התורה לשנה הבאה, כלומר: נקבע בשמים עד כמה נהיה מקושרים לתורה, עד כמה נבין את דברי התורה, עד כמה יערבו לנו דברי התורה ונרצה ללומדם ולהגות בהם, עד כמה נתמיד בלימוד התורה...

זהו יום מרכזי, בו נקבע גורלנו התורני. הגורל שלי – כרב קהילה, וגם הגורל שלך – כעלם צעיר, בחור חמד בראשית צמיחתו התורנית בעז"ה. יעמדו לנגד עיניך דברי הרבי רבי ברוך ממעז'בוז' שהיה אומר, שבעוד בראש השנה הכל חרדים ודואגים מאימת הדין, אף שכל הדיון הוא על נושאים גשמיים, אם נזכה בלחמניה אחת יותר או פחות... אך בחג השבועות, הוא יום הדין על חיי נצח, על חיי האיכות שלנו בעולם הזה, על הזכות להיות מקושרים בתורה!
השאלה אם יהיו לך חברותות, נקבעת בחג השבועות הקרוב. אם תבין את דברי רש"י, אם דברי תוס' יהיו מתוקים וערבים לחיכך, נקבעת גם היא באותו מועד. למעשה, כל מה שאתה מבקש עכשיו, נקבע ונחרץ גורלו בעוד ימים ספורים!...
מסיבה זו, ראו צדיקים עניין גדול וחשוב, להקדיש זמן ומחשבה מרובים בחג השבועות לתפילה על התורה. להאריך בברכת 'אהבה רבה' להתפלל מקרב לב 'והערב נא את דברי תורתך בפינו', לבקש בתחנונים כי ביום זה ייקבע שתינתן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, ויאיר ה' עינינו בתורתו...'

הבחור הקשיב היטב לדברים, חרט אותם בזכרונו. הרב נטל נשימה עמוקה, והמשיך מיד לפן המעשי: 'ראה בני יקירי, זו ההזדמנות שלך, אל תוותר עליה. אחרי הלימוד בליל החג, התחזק בכוחות חדשים ורעננים להגיע מבעוד מועד לתפילה, כך שיישאר לך די פנאי לברכת 'אהבה רבה'...
ועכשיו אני מגיע לנקודה: כשתגיע לברכת 'אהבה רבה', אל תתייחס לנעשה סביבך. תפוס לעצמך פינה שקטה, תזכור שלא כדאי להתבייש עכשיו, כי ברגעים אלה נחרץ גורלך, ופשוט תתפלל מעומק הלב. עשה כך בני, ותראה כי ביום הדין הקרוב על לימוד התורה, בחג השבועות הבעל"ט, יתהפך מצבך התורני מהקצה אל הקצה...'

עם שחר חג השבועות, הזדרז מיודעינו הבחור לבית הכנסת והחל בתפילה. כשאך בקושי היו מניין, כבר היה הבחור שקוע בתפילה, מתכונן לרגע השיא -  לברכת 'אהבה רבה'...
ואז, בדיוק כפי שיעץ לו הרב, נמלט הבחור לפינה שקטה, בין ארונות הספרים בבית הכנסת. הוא פתח באמירת הברכה בקול בוכים, ודמעותיו זולגות ללא הפוגה. 'אהבה רבה אהבתנו' קרא הבחור בלהט וניגב דמעה סוררת, כן, גם אותי אהבת בורא עולם, גם לי נתת את מתנת התורה...
לפיכך, ביקש והתחנן, התייפח והתחטא לפני קונו: 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו' – ראה כבר בעוניי, רחם על מצבי, 'ותן בליבנו בינה' – כאן כבר התייפח בבכי חסר מעצורים, על החודשים הארוכים שחולפים עליו ללא הבנה, על שעות הסדרים העוברים ללא מעש, על חדלות התמדתו ואפס סיפוקו...
'והאר עינינו בתורתך' – נישאה תפילתו, בוקעת שערי שמיים, הוא לא צעק ולא זעק, רק נשמתו בכתה מכל הלב, התחננה מכל הנשמה. 'וייחד לבבנו' – כי אין לי מטרה אחרת, אין לי רצון אחר, אלא 'לאהבה וליראה את שמך' – וכל כך קשה לי...
מעתה, רשות הדיבור לרב אותה קהילה, שיעץ לבחור את העצה: 'לא פגשתי את אותו בחור', כך הוא מספר, 'מאחרי חג השבועות. בסתר לבי תמהתי אם עשה כאשר דיברתי, והאם הדבר הועיל לו. והנה, בשבת חנוכה, כחצי שנה אחרי, פגשתי את המשגיח של הישיבה בה לומד מיודעינו הבחור.

אנו מכרים משכבר הימים, ופתחנו בשיחה על דא ועל הא. בין היתר סיפר לי לפי תומו, כי אחד מחשובי הבחורים בישיבתו הוא בחור הנמנה על הקהילה לה אני משתייך, פרח של ממש אשר עליו גאוות הישיבה. שאלתי לשמו של אותו בחור מצליח, ולהפתעתי הוא נוקב בשמו של מיודעינו, אותו בחור שהיה אצלי רק לפני קצת יותר מחצי שנה, והתאונן על כשלונו המוחץ בלימודים...
הופתעתי. חשבתי כי המשגיח מגזים, והחלטתי להקשות עליו. 'והרי לפני כן, מיד אחרי שנכנס ללמוד בישיבה, שמעתי שהוא לא כל כך מצליח, אינו מבין את הגמרא ואינו מקובל בחברה. האמנם? הזאת נעמי? האם אינך מגזים במחמאות עליו?
'אה', הניף לעברו המשגיח את ידיו בתנועת ביטול, 'מה שאתה מספר עליו שייך להיסטוריה. הבחור פשוט עבר מהפך דרמטי, מהפך שלא יאמן. ברגע מסויים הוא השתנה מהקצה אל הקצה, פשוט התהפך לגמרי, והפך לאחד ממצויני הישיבה! אני משתמש בו כדוגמא לבחור שעשה מהפך כה קיצוני, מבחור שאינו מצליח לבחור מצוין במהירות שיא!'

'מתי קרה הדבר?' שאל הרב כמתעניין. 'לא זוכר בדיוק,' אמר המשגיח, 'באמצע זמן קיץ שעבר, משהו כמו אחרי חג השבועות. הוא פתאום חזר לישיבה בכזה להט, הסתער על הגמרא בשיא העוצמה, וגילה כי יש לו כשרונות חבויים לא מבוטלים בכלל, שהסתיר עד אז...'
או אז גילה הרב למשגיח הישיבה את הסיפור במלואו. כיצד הגיע אליו הבחור שבור ורצוץ, וכיצד הבין כי חג השבועות טומן בחובו את יום הדין על התורה, את ההזדמנות לשנות את מצבו מהקצה אל הקצה, ואת גודל חשיבות ברכת 'אהבה רבה' בוערת, שיכולה לשנות את כל התמונה...
ואכן, לא רק יכולה. ברכת 'אהבה רבה' אחת בשבועות, שינתה את חייו!

הרגע הזה מתקרב. 'אהבה רבה' – עוד מתנה נפלאה המסתתרת בין קפלי חג השבועות. נכון, אנו עשויים להיות עייפים מהלילה הארוך, אבל אי אפשר לוותר על מתנה כזאת, פשוט אי אפשר!
'אהבה רבה' זו הזדמנות, לפנות לאבא שבשמים. כמו אותו בחור, כל יהודי חפץ ושואף ללמוד תורה, להתחזק בסדרי הלימוד, לקבוע עתים ברצינות, להבין טוב יותר, לחוש את מתיקות התורה פושטת בכל אבריו. ההזדמנות הזאת, להתפלל 'אהבה רבה' בכוונה ולבקש על מתנת התורה לכל השנה, ניתנת לכל יהודי, בכל מצב, בכל בית כנסת, בכל מקום בעולם!

ב'אהבה רבה' זה הזמן, להגיד במילים הכי פשוטות – 'אבא, נתת לנו מתנה כה יקרה, אך אני מתקשה להשתמש בה. אני לא מבין כמה היא מתוקה, אני לא קולט למה היא מכוונת, אני מתקשה בשעת הלימוד היומיומית, אני לא מצליח להתחבר אליה מספיק...
אבא, אם לא עכשיו, בעת שאתה נותן תורה לעם ישראל, אימתי. אני מבקש מעומק הלב: ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עינינו בתורתך!'
וכך נזכה לקבל תורה, לשנת לימוד תורה פורחת ומשגשגת, מצליחה ומאושרת...