אמונה וביטחון

המתנה הטובה ביותר בה זכה עם ישראל, היא המתנה להיות בניו אהוביו של הבורא, סמוכים על שולחנו ובטוחים בישועתו. העובדה שיש לנו אבא אוהב ורחום שניתן להישען עליו, להאמין בו ולבטוח שהוא לצידנו בכל עת ובכל תנאי, מייצרת שלווה ושקט נפשי, מבטיחה רוגע, שומרת עלינו מכל דאגה ומייצבת את שפיותנו גם בעיתות התמודדות וצרה.

'אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים!' - כי גם במצבי צרה וצוקה, גם במצבים שמוסדות תבל מתערערים, גם כשמרגישים שדברים לא הולכים כפי שרוצים, יהודי לא מתבלבל, לא מאבד שליטה, לא מפסיד את הרוגע והשלווה הנחוצים לו כל כך. יש לנו אבא גדול בשמים, אנו נשענים רק עליו, אנו יודעים שהוא עימנו, שומר עלינו, מסייע לנו, מבטיח שנתמודד בגבורה, נשרוד את הכל, ונצא מכל קושי מחוזקים ועוצמתיים.

את התובנה המחזקת הזו, מגלה הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע בפרשת השבוע, ומפיו מובאים הדברים בספרו של אחיו, הרה"ק בעל ה'נועם אלימלך' זי"ע. בפרשת השבוע אנו מצווים על שמיטת הקרקע בשנה השביעית, וכאן מגיע פסוק מרתק: 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?... - וציויתי את ברכתי!' - אם תשאלו מה נאכל בשנה בה המשק החקלאי מושבת, הן איננו עובדים בשדה ומפקירים את גידוליו? לפיכך מבטיח ה' לשלוח את ברכתו, למען יהיה לנו די מזון גם בשנת השמיטה.
וכאן עולה השאלה: מדוע התורה מרחיבה לבאר את השאלה 'וכי תאמרו מה נאכל'? הלא הלכות גדולות ומרכבות נדרשות מייתורי אותיות בודדות, ואילו כאן - פסוק שלם מוקדש לשאלה הזו? מדוע אין די רק לצוות על מצוות השמיטה, ולהבטיח את ברכת ה'?
ומגלה הרה"ק רבי זושא זי"ע סוד מכבשונו של עולם, חושף את דרך ההשפעה האלוקית לברואי תבל. לכל אחד מאיתנו, עם יציאתו לאוויר העולם, הוצמד צינור שפע שמימי תמידי, שמשפיע עליו באופן קבוע למען לא יחסר לו דבר. האדם צריך להאמין ולבטוח שיש לו צינור שמשפיע עליו ללא הרף, שבורא עולם מעניק דרכו ללא הפסקה.

כל זה עובד ופועל ללא תקלות, כל עוד היהודי מאמין שהצינור קיים ומשפיע עליו, והוא בטוח שלא יחסר לו דבר כי הוא מושפע בקביעות. הסיפור מסתבך כשהיהודי מהרהר על בטחונו בה', מתחיל להעלות פקפוקים האם הצינור ישרוד גם בשנת השמיטה, או בכל מצב מסובך אחר. עכשיו זה כבר לא פשוט - הצינור נתקע ונקטע, השפע השמימי מפסיק להיות מוזרם כרגיל...

זו התשובה מדוע התורה מרחיבה בשאלה 'וכי תאמרו מה נאכל?', כדי ללמדנו שהשאלה היא היוצרת את הצורך בברכה מחודשת. אם לא היתה נשאלת השאלה - הברכה היתה זורמת כבתחילה, מושפעת ללא הרף. השאלה מעידה שהאדם מהרהר על הצינור שמשפיע עליו, יש לו שאלות ופקפוקים על ההשפעה האלוקית התמידית. כדי להציל מצב כזה - ה' נדרש לצוות ברכה מיוחדת 'וציויתי את ברכתי' - כדי לאפשר לצינור להמשיך להשפיע...

כי באופן טבעי - השפע קיים, מושפע בתמידות. יהודי יודע שבורא עולם לצידו, מלווה אותו בכל עת, משפיע עליו בריאות, נחת, פרנסה, ברכה, שפע. הכל ממנו יתברך, הכל מגיע ממנו בהשפעה ישירה. כל זאת בתנאי שלא נשאל שאלות, שלא יזדחל לליבנו הרהור או פקפוק. כי אם משהו בחומת הביטחון שלנו מתערער - נדרשת השפעה שמימית מיוחדת להציל את המצב, להבטיח שלמרות הפקפוקים ימשיך להיות לנו טוב!
כמה כדאי להיות ברורים בתובנה הזו, בהירים באמונה שבורא עולם מעניק לנו שפע, בעיתות שמחה ובעיתות צרה, כשהכל הולך למישרין וגם כשמשהו נראה כחורק. פשוט לדעת שיש לנו אבא בשמים, שמשפיע עלינו כל כך הרבה, ואין לו כל מניעה להעניק לנו את כל מה שנרצה או נשאף. הבה נאמין בו בכל עת, 'קווה אל השם, חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל השם!'

פעמים רבות אנשים שואלים את עצמם, מה תפקידנו בדורנו אנו, מה מוטל עלינו לתקן. הלא כך כתוב בספה"ק 'נועם אלימלך', כי לכל דור ודור תפקיד ייחודי, משהו מיוחד שעליו להתמקד בו. אם כן - מהו אותו דבר שעלינו לתקן, מה התפקיד של הדור שלנו?
את השאלה הזו הפנה כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, במכתב אישי ששלח אל להבחל"ח הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, אשר השיבו כך ומפיו הובאו הדברים בגיליון 'כאיל תערוג': 'להתחזק מאוד באמונה ובביטחון בהשם יתברך, ולא בבשר ודם!' - כי אכן, בדורנו אנו, הדור הטכנולוגי שהכל נעשה בלחיצת כפתור, משום מה נראה לאנשים שהכל בידיהם, ברצותם יפעלו כך וברצותם אחרת...
אבל זה בדיוק תפקידנו. לדעת, להאמין, לבטוח בה', רק בה'. לדעת שביטחון בבשר ודם הוא משענת קנה רצוץ, רק בורא עולם - בכוחו וביכולתו להציל ולפעול, לעשות ולהושיע. הבה נתחזק באמונה וביטחון בה', ואז נזכה לראות עין בעין את ישועותיו ונפלאותיו!