מתנת ההודאה

היו אלה רגעים מרטיטים במיוחד, בחדרו של הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל בבית החולים. היה זה אחר תקופה מאז נותח הרב בגרונו, ובמשך תקופה ארוכה לא יכול היה לדבר, ונאלץ לכתוב את כל מה שרצה להביע. לאחר תקופה ממושכת של התאוששות הושתל בגרונו תותב מיוחד, שהשיב לו במקצת את היכולת לדבר.

לאחר ההשתלה והמנוחה, נכנסו לחדרו בכירי הרופאים, וביקשו ללמדו את הוראות ההפעלה של התותב. הם פנו אליו וביקשו כי ילחץ על הכפתור שבגרון, וינסה לדבר - אחרי חודשי שתיקה ארוכים וקשים. בחדר נכחו שני רופאים ובני משפחה מועטים, שהביטו ובחנו אם אכן ישוב אל הרב כח הדיבור...
המתח היה בשיאו. הרב שלח את ידו אל הכפתור, ולחץ בעדינות. 'כבוד הרב ידבר!' - ביקש הרופא, והכל המתינו לראות מה יהיו המילים הראשונות שיוציא מפיו...
ואז נשמע הקול, חלוש, נמוך, אך עוצמתי ואדיר מאין כמוהו: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי - - - '
וקולו הנרגש הולך ומתחזק, מרגש את כל סובביו, מרטיט את ליבם. לאחר חודשים של שתיקה, הדבר החשוב ביותר - הוא להודות לבורא עולם, להגיד תודה לאבא. הוא שנתן את כח הדיבור מתחילה, הוא שנטל אותו לתקופה, והוא שהשיב אותו ברחמיו...

כמו מקהלה מנעימת שיר ומרובת קולות, 'מכנף הארץ זמירות שמענו', קול שירת ההודאה לה' הטוב מדי יום ביומו. ערב ובוקר וצהריים, יהודים עוצרים את שגרת יומם, נושאים עיניים השמימה, ואומרים 'תודה'. מהרגע שיהודי קם בבוקר ופותח את פיו באמירת 'מודה אני לפניך', ועד הרגע בו הוא מסיים תפילת ערבית במילים 'עלינו לשבח לאדון הכל' - דרך כל מה שבאמצע - כל העת הוא מודה על מה שטוב, על מה שנראה פחות טוב, מודה לאביו שבשמים.

שירת ההודאה כובשת לבבות, מרטיטה את הנימים הדקים שבנפש היהודית. משהו קורה, ואין זה משנה בכלל אם הוא נראה טוב או נראה רע - הוא עוצר הכל ומודה לה'. פשוט כך. במילותיו שלו, בכוונה יתירה בברכת 'מודים' שבתפילת העמידה, בברכת המזון או בפרק תהלים משתפך, כי כל רגע הוא רגע טוב להתחבר לאבא שבשמים ולומר לו תודה.

ברגע בו אדם מודה, הוא חש חיבור מתחדש ומתהדק עם בוראו. זה רגע שלא יסולא בפז, כי הוא מעניק לכל אחד מאיתנו את ההזדמנות והיכולת להתרפק על אבא שבשמים, בכל מקום ובכל זמן, ולחוש את יד ה' עמו. ההודאה מאפשרת לכולנו לשפר את האמונה והביטחון בה' יתברך, כי היא מטמיעה בנפשנו שהכל בא ממנו, ועל הכל אנו מודים לו. בנוסף, אנו עדים לסיפורים מדהימים על ישועות נפלאות ותחושות מפעימות אותן חווים כל המתחברים להודאה, ברמה ניסית ממש.

רגע, האם באמת התודה שלנו בשמים חשובה כל כך? במקום בו מלאכים ושרפים מודים ומשבחים - התודה שלנו גם היא חשובה? למה?! מהו סוד הקסם של ההודאה האנושית? למה היא מעניקה כזה חיבור חזק לאבינו שבשמים, ולמה היא פותחת השפעה שמימית כה נרחבת?!
הנה גילוי מסעיר, אותו חושף בעל ה'אור החיים' הקדוש בפרשת קרח בשם הזוהר הקדוש: אכן כן. שירת המלאכים והשרפים ושירת נשמות הצדיקים הן חשובות מאוד בשמים. אך הן לא הכי חשובות. הכי חשובה, הכי רצויה, הכי אהובה, היא השירה שלנו!

לא יאומן! הצלילים שבורא עולם מצפה להם יותר מכל, השירה האהובה ביותר, התודה הרצויה ביותר - זו השירה שלנו. שלנו. של האנשים הפשוטים שעסוקים בשלהם, שמתמודדים עם נסיונותיהם, בני בשר ודם הכי רגילים והכי שגרתיים – זו השירה שהכי רצויה לה', לה הוא מצפה, אליה הוא מייחל!
כי השירה הזו היא שירה של אנשים. אנשים. כן כן, כמוני וכמוך. אנשי בשר, גידים ועצמות, שדם אנושי זורם בנו, ויצרים משתוללים בתוכנו. ודווקא לכן - כשאנו עוצרים את שגרת היום, מתעלמים מהנסיונות, מתגברים על העולם הגשמי העוטף אותנו, ואומרים בהתרגשות: 'אבא, תודה על מה שנתת לי, תודה על מה שטוב לי, תודה על מה שעובר עליי', זה מביא לחיבור אמיתי עם בורא עולם, להבעת אהבה כלפיו ולהעצמת הקשר עמו!

בפרשת שבוע זה, כתוב הפסוק אותו אנו אומרים כמה פעמים ביום: 'ואהבת את ה' אלוקיך... ובכל מאודך.' חז"ל גילו כי אהבה זו היא ש'בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד'. כי אהבת ה' נבחנת בשירת התודה שלנו כלפיו, ובכלל לא משנה אם העובר עלינו נראה טוב בעינינו אם לאו - בן אוהב את אביו ומודה לו בכל תנאי, ואנחנו שמחים להודות ולשבח, על מה שטוב לנו, וגם על הקשיים שלנו!

הבה ניקח עימנו את המסר הזה. ההודאה לא זקוקה למקום מסויים, לזמן מיוחד, לנוסח מוגדר. ההודאה היא שירת הלב, אפשר להתחבר אליה בכל זמן וכל מקום. פשוט לעצום עיניים לרגע, לחשוב על כל הטוב שה' מעניק לנו, ולומר במילים שלנו 'תודה לך ה' הטוב!' בקול מתרונן. ככל שנרבה להודות לו ולשבח לשמו, ככל שנפתח בתוכנו את שירת ההודאה - כך נזכה שהוא יפתח לנו את אוצרו, וישפיע עלינו שפע טובה וברכה, שיעניקו לנו סיבות נוספות להודות לו!