מידת הסבלנות

סיפר הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, כי פעם ערך שיחה עם אברכים חשובים שכבר אינם צעירים, כאלה שכבר יש להם ילדים בכל הגילאים. ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם, וקיבלו על עצמם קבלה מאתגרת: מידת הסבלנות. מדי ערב, עם שובם הביתה, לא משנה מה קורה בבית - במשך חצי שעה לא יעירו דבר וחצי דבר. חצי שעה הפה בולם כל הערה וגערה, ואם יש מה להעיר - יעירו עליו אחר כך.
כדרכם של בתים הומי ילדים, שעת הערב היא לאו דווקא שעה רגועה... ילדים מתרוצצים בין ארוחת הערב למקלחת, האם נאבקת ביניהם בנסיון להגיע לשעת השכבה שפויה, זה לא רוצה להיכנס למיטה, ההוא טוען שאינו עייף, והשלישי אומר בדיוק עכשיו שהפיג'מה הזו קטנה עליו בכלל. בתווך תמיד יימצא התינוק הבוכה, והקטן שאיבד את נעל הבית שלו...

במצב כזה, מי לא נמשך להרים קול צעקה, שתחזיר את הבית לקו השפיות. יש מי שיעיר לילדיו על השעה המתאחרת, רבים מאיתנו עלולים להיכשל ולהעיר לאשה על ארוחת הערב שהוגשה באיחור, על המיטות שאינן מוכנות, ועוד תלונות מסוג זה... אך המשתתפים בשיחה התאפקו בסבלנות, בלמו פיהם בגבורה. חצי השעה הראשונה מדי ערב - עברה ברוגע ובשלווה, בלי להרים את הקול, בלי להעיר, בלי לצעוק!
כעבור כמה חודשים, סיפרו כי החיים בבית השתנו לבלי הכר באופן בלתי מוסבר. שלווה השתלטה עליו, רוגע ונינוחות. הכל מתנהל על מי מנוחות, אין פרץ ואין צווחה. כולם הולכים לישון בזמן, שמחים, שבעים, מאושרים, רגועים - חיים נפלאים!
והעדות האותנטית הזו, שהובאה בספר 'המדריך האישי שלך', מלמדת כמה בידינו להעביר את ביתנו לחיים שלוים, רגועים ונינוחים. פעולה עוצמתית של איפוק ואי תגובה אפילו לזמן קצוב, אימוץ הסבלנות בכל לב - ובפרט בתוך הבית פנימה - בכוחם להעביר את הבית כולו לשמח ומאושר, שליו ונינוח!

החיים שלנו, הם מסכת מלאת עשיה, עמוסת טרדות, רוויית עיסוקים, גדושה במשימות. כולם ממהרים ליעד הבא, לפתור את הבעיה הבאה, להספיק עוד משימה. כל אחד מאיתנו מחפש את הדרך לנהל את חייו בצורה נכונה ויציבה, רגועה ונינוחה, שתעטוף אותו בכל תחומי הענין שלו, ותוביל אותו להצלחה. האם יש דרך כזו? האם יש ויטמין המשפר לאין ערוך את היכולות שלנו בשדה החינוך, בבריאותנו האישית - הנפשית והגופנית כאחד, בשאיפות הרוחניות ובעולם הכלכלי שלנו?
הבשורה היא שכן. יש בהחלט ויטמין כזה, יש מסלול כזה. קוראים לו: מידת הסבלנות. כדאי לאמץ אותה כבר מעכשיו, ולכן הבה נאמר את שמה בסבלנות: ס-ב-ל-נ-ו-ת.

הסבלנות, כפשוטה, היא הנכונות לסבול. לראות משהו שלא הולך כצפוי, טלפון שלא נדלק, מכשיר שלא מגיב, אדם שאיחר לפגישה, ולהיות מוכן לסבול את הנעשה, תוך שליטה עצמית ואי איבוד עשתונות. סבלנות, היא להמתין לאוטובוס המאחר כבר זמן רב בלי להתעצבן ולהילחץ, אלא מתוך רוגע ושלווה. סבלנות היא לראות את הילדים בבית משתוללים יתר על המידה, ולהמשיך לנהוג כלפיהם בהורות מרוסנת, בנינוחות וברגיעה.
סבלנות, היא היכולת לגלות איפוק, לא להגיב מיד, להיות מסוגל להתמודד פרק זמן מסויים עד הצעד הבא, לא לאבד עשתונות מול כל סערה. סבלנות, היא היכולת לקחת את הדברים בפרופורציה, לגלות כושר עמידה, להישאר נינוח ורגוע ולעבד את הנתונים בשלווה, כדי לקבל את ההחלטה הנבונה.
בעולם הטכנולוגי של ימינו, התחרות העזה ניטשת דווקא על המהירות. כולם נחפזים, רצים. המכשירים שלנו מתחרים ביניהם מי יגיב יותר מהר, מי יעבד נתונים בזריזות יתירה, מי יצליח לעקוף. אך בחיים האמיתיים - החיפזון והפזיזות הם כלים הרסניים, מועדים לפורענות. רק הסבלנות, לקבל כל דבר ברוגע, לא להילחץ ולא להישבר, לא לאבד עשתונות ולהישאר נינוח ורגוע - רק כך ניתן להצליח, להתמודד, להשיג.

מידת הסבלנות היא שקטה, רגישה, עמוקה. אינה בולטת, אינה מרעישה, נראית לפעמים איטית. אך זו מידה עוצמתית במיוחד, רבת השראה ועמוקת השפעה, שמשנה את החיים ואת כל העובר עלינו עלי חלד בזכות הנהגה אחת שאימצנו לעצמנו, בזכות אותו ויטמין שנכנס לכל תחומי החיים, והופך אותם לבלי הכר. כמו מצופים המחזיקים אותנו יציבים ואיתנים מול גלי החיים, כך הסבלנות מאפשרת לנו להישאר רגועים ונינוחים גם בשיא המערבולת.
ומנין לנו שהסבלנות משפרת את איכות החיים עד כדי כך, ויוצרת מהפך בכל תחומי החיים? כי בפרקי אבות הנלמדים בשבתות הקיץ, נערך מחקר מקיף על השאלה מה המסלול לשיפור איכות החיים, תחת הכותרת: 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם'. נערך דיון בין חמישה תנאים, עד שהוסכם כי הדרך היא 'לב טוב'. ומהו אותו לב טוב? כיצד הוא מתבטא? - מחדש הרבינו יונה, כי לב טוב זה מידת הסבלנות!

כי אדם טוב לב - הוא אדם סבלן, שהלב שלו טוב מספיק כדי להישאר בסבלנות וברוגע בכל משבר ומצב. כשאדם מתמודד מול כל קושי ונותר איתן ויציב רגוע ושליו - יש לו לב טוב, הלב שלו חזק, סבלן. הוא אדם מאופק, נינוח, מקבל את העובר עליו בסבלנות, מתמודד עם קשייו בקור רוח, אינו מאבד עשתונות. ואם כך בימי התנאים - בעולם רגוע ונינוח, על אחת כמה וכמה בימינו אנו - בעולם מלא התמודדויות והתרוצצויות, שהסבלנות הופכת למפתח קיומי לשמירה על שפיות ורוגע בחיינו.
נכון שזה לא קל, אלא אם בוחרים לתרגל את המידה הזו שוב ושוב. למשל, כשאנו ממהרים בדרך ולפתע נוצר פקק מול הרמזור הבוהק באדום לוהט... אלו רגעי פז בהם נוכל להתאמן ולתרגל את מידת הסבלנות, לאמץ אותה בכל לב. הרי ממילא איננו יכולים להתקדם, לפחות נספיק בינתיים שיעור במידת הסבלנות, נאמץ מידה טובה שתשפר את חיינו!

המציאות מוכיחה, שרוב הטעויות שעושים בני אנוש, מקורן בפזיזות, בחיפזון, בחוסר סבלנות. הסבלנות מציידת את האדם ביכולת להתמודד בקור רוח, לא להילחץ ולא לאבד עשתונות. כך הוא יכול להתמודד הרבה יותר טוב, כך הוא מסוגל - בסופו של דבר - להגיע ליעדים החשובים לו, בלי לשלם בדרך מחיר יקר מפז, בלי לרמוס אנשים וערכים, בלי ליפול בבורות צפופים של התמודדויות החיים.
בפרשת קרח, אנו נפעמים מגדולתו של משה רבינו, הנוהג בסבלנות מול דתן ואבירם ועדת קרח, הקוראים עליו תיגר ויוצרים מחלוקת מיותרת. למרות זאת, משה רבינו אינו מאבד עשתונות, מוסיף לפעול בקור רוח. פונה לדתן ולאבירם בנינוחות, מנסה להסיט אותם מדרכם הנלוזה, פועל בסבלנות מול הקמים עליו.

איזוהי דרך ישרה שיבחר לו האדם בחייו? - זו הסבלנות. להיות אדם מאופק, סבלן, רגוע, נינוח. מול אכזבה קשה, שאיפה שלא מומשה, ציפיה שהכזיבה, פגיעה אישית כאובה, סכסוך, התמודדות רוחנית או גשמית - רגע רגע, לאט לאט. לא פועלים בחופזה, לא ממהרים להכריע. בסבלנות, באיפוק, בקור רוח - רק כך נזכה באיכות חיים אחרת, משופרת וכדאית במיוחד!