משנה יד

הקדמה למשנה:
כל מקום שמוזכר רבי יהודה בסתם, הכוונה לרבי יהודה בר אלעאי, והוא היה אחד מתלמידיו של רבי עקיבא לעת זקנותו, וגם למד תורה מרבי טרפון, והיה רבו של רבי יהודה הנשיא שאסף וליקט את כל המשניות.
ומסופר על רבי יהודה בר אלעאי שכך היה מנהגו בערב שבת, שהיו מביאים לו מים חמים בכלי והיה רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצויצים, והיה דומה למלאך ה' צבאות. ובערב תשעה באב היה מנהגו לאכול פת חריבה במלח, והיה יושב בין התנור לכירים (מקום שפל ובזוי בבית) והיה אוכל ושותה, והיה דומה למי שנמצא מתו לפניו.
ואמרו בגמרא כל מקום שמספור בגמרא על מעשה בחסיד אחד, כוונה או לרבי יהודה בן בבא, או לרבי יהודה בר אלעאי, ודרשו בגמרא את הפסוק "שקר החן" זה דורו של משה, "והבל היופי" זה דורו של חזקיהו מלך יהודה, "אשה יראת ה' היא תתהלל" זה דורו של רבי יהודה בר אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה, (היינו שכל אחד היה דואג לחברו שהוא יתכסה בטלית, וששה תלמידים שישבו ביחד כל אחד התלמידים הרגיש שהוא מכוסה כיוון שכל אחד דאג שהשני יהיה מכוסה).
התנא השני שמוזכר במשנה כאן הוא רבי שמעון בר יוחאי, שכן כל משנה שכתוב בה רבי שמעון בסתם הכוונה לרבי שמעון בר יוחאי, ועיין פרק ג' משנה ד'.

ביאור המשנה:
רבי יהודה אומר -  היינו שהיה רגיל לומר זאת, ועיין פרק א' משנה ב'.
הוי זהיר בתלמוד - היזהר שאתה לומד תורה ללמוד בדקדוק ובעיון, ואם יש איזה דבר שלא הבנת תשאל את הרב שלך, וכן תחזור על הלימוד עד שיהיה שגור בפיך, משום...
ששגגת תלמוד עולה זדון - היינו אם טעית ויצאה הוראה ממך שלא כדין, אזי זה נחשב זדון, אף על פי שזה היה בשוגג, מכל מקום היה לך תמיד לחזור על הדברים ולשאול את הרב שלך כדי שלא תטעה בדין, ועל ידי שהיה לך להתאמץ יותר ולא עשית כן, לכך מחשיב לך את הדבר כמזיד.
רבי שמעון אומר - היינו שהיה רגיל לומר זאת, ועיין פרק א' משנה ב'.
שלושה כתרים הן - היינו שלושה מעלות ומדרגות שיש בעם ישראל, והתורה ציוותה לנהוג בהם בכבוד.
כתר תורה - שכתוב בתורה "והדרת פני זקן" ונוטריקון זקן הכוונה זה שקנה חכמה.
כתר כהונה - שכתוב בתורה אצל כהנים "וקדשתו" שיהיה לך קדוש.
כתר מלכות - שכתוב בתורה "שום תשים עליך מלך", והכוונה שתהא אימתו של המלך עליך.
וכתר שם טוב עולה על גביהן - מי שיש בידו מעשים טובים ומתנהג בנחת עם הבריות, אמנם אין עליו פסוק כדי לכבדו, מכל מקום הוא עולה על שלושת האחרים, שכן מה שווה לימוד התורה אם יש לאדם שם לא טוב ומעשים לא טובים והבריות מתרחקות ממנו, וכן כהן שאינו מתנהג בכבוד לבני אדם כמו אצל המעשה של שמעיה ואבטליון (עיין פרק א' משנה י' בהקדמה למשנה את פרטי המעשה), וכן מלך אם מתנהג לא כשורה מותר לקללו, שכתוב "ונשיא בעמך לא תאור", היינו בעושה מעשה עמך אז לא לקללו, נמצא ששם טוב כולם צריכים לזה.
ודע שיש עוד הבדל בין שלושת הכתרים, שכן כתר כהונה זה שייך לאהרון הכהן ולכל זרעו, שדווקא הם אלו שיכולים להיות כהנים שכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו", וכן כתר מלכות זה שייך לדוד המלך ולזרעו שכתוב "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", אולם כתר תורה מונח בקרן זוית וכל הרוצה לבא וליטול יבוא ויקח, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ואם תאמר שכתר תורה הוא הקטן מביניהם זה אינו שככן הוא הגדול משניהם, שנאמר על התורה "יקרה היא מפנינים" ופירשו חז"ל אפילו יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

מעשה שהיה:
מסופר במסכת תענית  על מחום איש גם זו שסיפר על עצמו, שפעם אחד היה הולך לבית חמי, והיה איתו שלושה חמורים, אחד נושא מאכל, שני נושא שתיה, ושלישי של מיני מגדים. ובא אליו עני ואמר לו רבי פרנסני, אמר לו נחום איש גם זו חכה עד שאפרוק את המשא מעל החמור, לא הספיק נחום איש גם זו לפרוק את החמור עד שיצאה נשמתו של העני מחמת רעב, הלך נחום איש גם זו ואמר עיני שלא חסו על עיניו יסתמאו, ידי שלא חסו על ידיך יגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתו עד שאמר שכל גופו יהיה מלא שחין, וכן היה באמת, ורואים מזה איך משגגה שכן בוודאי חשב נחום איש גם זו שיספיק לפרוק את החמור כדי שהחמור לא יסבול ויתן לעני לאכול, וקיבל על עצמו כל היסורין האלה כדי שלא יענש בעולם חס ושלום בעולם הבא.