נבין ולא נכעס

כאשר נביט על ילדינו כמות שהם ונבין כי הם אינם ''רעים'' אלא שפשוט נדרש אורך זמן כדי שילמדו איך לשלוט בעצמם ולרסן את דחפיהם, יקל עלינו גם לא לכעוס כשנראה אותם סוטים מעט ממסלול החלומות שלנו. תהיה לנו גם יותר סבלנות לחנך אותם בקצב שלהם ועל פי דרכם, עד שבסופו של תהליך נוכל לקוות ש''גם כי יזקין לא יסור ממנה''.

אם נחקור מעט ונתחקה אחר שרשיו של הכעס שהורים מפנים כלפי ילדיהם, נגלה, כי ברוב המקרים הגורם האמיתי לכעס אינו דוקא התנהגות ספציפית זו או אחרת. הכעס מבטא את התסכול המצטבר שלנו, מן העובדה שהילד מתגלה בעינינו כטיפוס ''רע'' וקשה. כשאנו עוקבים אחר התפתחותו הרוחנית של הילד, ומגלים שהוא אינו מקשיב די הצורך בכיתה ומקבל במבחנים ציון נמוך, או כשאנו רואים את הילד ''חולם'' בתפילה ולא מניע את שפתיו הדוממות, אנו נוטים להתעצבן. זאת, מפני שהילד אינו מגשים את שאיפותינו המיידיות, ולא מתאים עצמו לקצב שאנו ציפינו לו.

מרגע שהגיעו הורים למסקנה שילדם הוא ''ילד רע'', הם משנים את כל גישתם לחינוך, ומבלי לשים לב, הם נגררים ל''מלחמה'' נגד הילד, הכוללת מאבק אישי וכוחני נגדו וזכויותיו. לרוב, הילד אינו מבין- ובצדק רב- את סיבת המלחמה שהוכרזה עליו, ומתוך הקושי להבין את ההורים, הם בסך הכל מדרבנים אותו להשיב מלחמה שערה ולהדוף בתוקפנות את ההתקפות נגדו. וכשמגיעים  לשלב זה, הרי שכל תהליך החינוך עלה על שרטון, ויש מקום לדאגה לשלומו הרוחני והנפשי של הילד. אגב, גם אם הילד אינו משיב מלחמה בצורה גלויה, אין זה אומר שהוא מקבל עליו את דין ההורים ושזה לא מזיק לו; זה רק אומר שהוא מרגיש עצמו חלש מכדי להתגונן ולעמוד עמם במאבק. בהשפעת ההתקפות והבעות הזעם נגדו, הוא עלול לפתח רגשי נחיתות וינמיך את רוממות רוחו עד לאפסי אפסים. רבים מילדים אלו, יצאו  מבית הוריהם ויגיעו לישיבות, כשהם אדישים לסביבתם ובעלי פרופיל התנהגותי נמוך. הם לא יזומו שום התנהגות חיובית וימשיכו לחוש מוכים, מובסים ומושפלים, ואין בתיאור זה משום גוזמה!

ההורים שיראו את הילד מתדרדר, לא יבינו כי הם במלחמתם הפסידו לא רק את הקרב אלא את המערכה כולה. הם עלולים לחשוב, כי זהו המשך ישיר להתנהגות הרעה של הילד (שכזכור, בגין אי הבנתה החלו את מאבקם באמצעי דיכוי וכפיה) ולא יקשרו בדעתם את התנהגות הילד לצורת ה''חינוך'' שהם נוקטים בו.
איך שלא יהיה המצב- בין אם ההתפתחות הן כה דרמטיות או פחות מכך- אין זה חינוך כי אם מלחמה. מה שמניע את ההורים אינו חינוך הילד בצורתו הקלאסית, כי אם התשוקה ללמדו לקח ולהזכיר לו ''עם מי הוא התחיל''. וכבר מילתנו אמורה:
ילדים אינם אויבים, וחינוכם אינו נעשה בסגנון ''בתחבולות תעשה לך מלחמה''!!!

נכון שקשה להישאר אדישים מול התנהגות ילד שאינו מציית לאשר אומרים לו ואינו משביע את רצון הוריו בהתמדתו, בהקשבתו ובציוניו במבחנים. אך מי אמר שעלינו להישאר אדישים? מאדישות ועד מלחמה חסרת פשרות, קיים מרווח רב אשר בו ניתן להורים לפעול, והם אף צריכים לפעול בו. אבל עליהם לזכור בכל מקרה, שבמקום להלחם מתוך כעס בילד, יש צורך לחנכו מתוך סבלנות ואהבה; להסביר לו כי אין אנו מצפים ממנו את אשר הוא לא יכול; לדרבנו להשקיע ''קצת יותר'', ולתת לו כלים מעשיים כיצד להתמודד עם קשיים.