פרשת ויצא

בתחילת הפרשה מספרת התורה על יציאתו של יעקב אבינו לחרן, ותיכף נזכר שעבר ליד 'הר המוריה' ולא התפלל שם, מיד נתן דעתו להתפלל, ונעשה לו נס, ותיכף 'ויפגע במקום' ושם תיקן את תפילת ערבית, וכמבואר בגמ' (ברכות דף כו ע"ב) אברהם תקן תפילת שחרית - שנאמר "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר 'ויעמד פינחס ויפלל'. יצחק תקן תפילת מנחה - שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר 'תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו'. יעקב תקן תפילת ערבית - שנאמר "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי'. ע"כ. ויש להתבונן מדוע האבות תקנו את התפילות בסדר הזה, ולא לפי סדר היום של התורה שמתחיל מהלילה.

בספר 'אזנים לתורה' מבאר: הנה כשנתבונן נראה שלכל אחד מהאבות החיים עברו באופן אחר. אברהם אבינו חי, חיי נחת עושר וכבוד. אמנם הוא נתנסה בעשרה נסיונות אבל מכולם הצילו ה', ומרובם בדרך פלא. ועוד שיצא שמו בעולם כ"נשיא אלקים" ומלכים ורוזנים כרתו עמו ברית, ואחרי אשר הכה את ה' המלכים נתאספו כל מלכי מזרח ומערב אל עמק השוה ורצו להמליכו על כל העולם. אברהם הוא נהג את עצמו כמלך והכל נהנו ממנו וכל ימיו היו טובים והוא "כצאת השמש בגבורתו", היה מכובד ורצוי על הכל, וחייו היו דומים ל"בוקר". ולכן לו היה נאה ויאה לתקן תפילת שחרית, ובא ללמד שאדם שנתן לו ה' עושר וכבוד מחוייב להתפלל ולהודות לה' על כל החסד אשר עשה עמו.

יצחק שאמנם אף הוא חי חיי עושר וכבוד, כמו"ש וייזרע יצחק בארץ ההיא וימצא...מאה שערים ויברכהו ה'". אבל הוא היה היהודי הראשון שטעם טעם מרירות הגלות בשמעו מפי אבימלך את ה"לך מעמנו". זו היתה אמירה הראשונה ליצחק מאבימלך, שאח"כ חזרה אמירה זו אלפי פעמים מפי מלכים ועמי הארץ לבניו בכל מקומות פזוריהם. ואף שגזירת ברית בין הבתרים לא התחילה בימיו, אבל ה"גר יהי' זרעך" שנאמר לאברהם התחיל מיצחק. ואם נוסיף לזה מה שקבל על עצמו יסורין ועיניו כהו לעת זקנותו, הרי אפשר לדמות את חיי יצחק לעת המנחה "לפני שקיעת החמה". הוא הרגיש שהגלות והשעבוד הדומים ללילה ממשמשים ובאים. ואז "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" תיקן תפילת מנחה לבקש רחמים על ה"לילה" שתהיה גלות קלה, כי "קטן יעקב ודל" מלסבול גלות קשה.
תפילת המנחה היא המעולה שבתפילות וגם אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה. כמבואר בגמ' (ברכות כו), והטעם בזה כי ב"תפילת שחרית" בזמן שהשעה משחקת לו לאדם ושמש הצלחתו עולה, אז קשה לו לכוון יפה בתפילתו. וכן אמרו לעולם יקדים אדם תפילה לצרה כי הצרה מטמטמת את הלב ואין דעתו מיושבת עליו להתפלל בכוונה. אבל "תפילת המנחה" בשעה שהאדם רואה שעוד מעט ושמשו שוקעת שיסורין באים עליו אבל טרם באו רק אז אפשר לכוון היטב בתפילה היינו בשעה שלא נסיון העושר ולא נסיון העוני מפריעים ומבלבלים כוונתו בתפילה ולפיכך היא המעולה שבתפלות.

לעומתם כל ימי יעקב היו רעים והוא בעצמו אמר זאת לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי", שהרי כל ימיו היה נרדף, מעשו ומלבן שזה אמר להרגו וזה אמר ל"לעקרו" מהשורש. אח"כ היתה לו צרת הבת וצרת הבנים שהתקוטטו זה עם זה, ועל כולם צרת ה"בן זקונים" שנמכר על אחיו לעבד. הוא גלה גולה אחר גולה, בתחילה לפדן ארם שעבד שם כ' שנה. אח"כ גלה למצרים שאמנם "זכה" לרדת בכבוד, אבל בישבו שם ידע כי הוא ובניו נמצאים כבר ב"כור הברזל". הצדיק הזה תיקן "תפילת ערבית" "ויפגע במקום כי בא השמש" ולימד את בניו שאפילו מי שהעולם חשך בעדו, צריך להתפלל לה' ואף שאין דעתו מיושבת עליו.