פרשת נשא

בפרשה יש כמה נושאים שבהם התורה מאריכה בהם, אחד מהם הוא דין 'הנזיר'. ויש להתבונן בכמה דינים שהתחדשו בנזיר. תחילה יש להתבונן שמצינו שאין גבול לכמות הימים שהאדם יכול לקבל על עצמו נזירות, רק חז"ל אמרו שסתם נזירות שלושים יום, אבל יותר מכך יכול כל אחד לקבל על עצמו זמן ארוך, וכבר מצינו על הילני המלכה שקבלה נזירות שבע שנים. ומדוע באמת התורה נותנת בחירה ביד האדם כמה זמן יקבל על עצמו.

עוד יש להתבונן בקורבנות הנזיר שיש בהם דברים מאוד תואמים את קרבן המילואים. הנה במילואים אמרה תורה לשים את הלחם 'בסל' כמו"ש "ונתת אותם על סל אחד והקרבת אתם בסל" (שמות כ"ט) גם בעשיית המילואים הזכירה תורה כמה פעמים את 'סל המצות' (ויקרא ח'), ובמה זכו רקיקי נזיר להצריכם סל, כמו סל המצות של קרבנות המילואים. גם בסוגי ומספר הקרבנות שוה הנזיר לקרבנות המילואים עולה, חטאת, ושלמים. והרי דבר זה טעון ביאור.

בספר 'אזנים לתורה' מבאר כי עיקר הנזירות אינה להיות נזיר רק לשלושים או יותר, ובזה נסתימה תקופה זו בחיי הנזיר, ואח"כ יחזור לחיי שיגרה של שחוק וקלות ראש. אלא המטרה במושג של 'נזירות' היא  כדי שבמשך ימי נזירותו יחנך את עצמו לשבירת התאוות והשפלת הגאוה. ולפיכך אין זמן הנזירות שוה לכל האנשים, כי על כל אחד ואחד לשער ולשקול את כחות הנפש שלו ולהחליט כמה זמן עליו להתנהג בחסידות ופרישות יתירה, כדי להביא את עצמו לידי מצב השקול שמאז יתנהג בדרך הממוצע ככל ישרי לב. והנקודה הפנימית של איש ישראל היא מעין 'מקדש מלך' ורמזה תורה על זה באמרה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.

נמצא כי הנזירות באה כדי לחנך את 'המקדש' הזה של הנוזר ולפשט את העקמומיות שבלבו. ולכן הוא דומה בקרבנותיו אל קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח, שהקריבו עולה חטאת ושלמים, וביותר אל קרבן המילואים, אותם הקרבנות, החלות מצות והסל, שאז נתחנכו בפרישות יתירה במשך ז' ימים אהרן ובניו כדי לעבוד אח"כ את ה' ביראה ולעמוד לפניו כיאות למשרתי עליון בשעת העבודה.

ובזה יתבאר גם ענין 'הסל' שצריך להניח את החלות 'בסל'. דיש לומר שיש בזה רמז, שיכניסו לתוך 'סל' את אשר רכשו במשך ימי המילואים או בימי הנזירות למען יעמדו ימים רבים. כלומר שלא מספיק הנהגה של נזירות במשך תקופה מסויימת, אלא צריך לקחת את תקופת הנזירות ב'סל' לכל משך החיים, שמכאן והלאה ישמור את עצמו יותר שלא יבוא לידי מכשול.

הרב הירש זצ"ל מסביר את הסיבה שהנזיר מביא 'מצות' משום שכאשר הנזיר חוזר לחיי החברה הרי שהוא צריך להראות לכולם את היחס אל הרכוש. לכן מביא הנזיר רק שני סוגים של מצות 'סלת חלות בלולות בשמן' המייצגים את הממון הרב, שהרי יש בהם שמן. 'ורקיקי מצות' המייצגים את הממון המועט שהרי אין מכינים אותם עם שמן. אך ה'מורבכת' חסרה, והטעם לכך: מפני שהיא מצה עשירה מאוד, והיא מייצגת את הרווחה היתירה של חיי עשירות, ואת זה מסמל הנזיר שמכעת הוא מתרחק מחיי רווחה ומותרות ומסתפק בפחות מכך.