פרשת שמות

בפרשה מספרת התורה על משה רבינו אחר שגדל בבית פרעה ויצא לראות בצרתם של אחיו. כשיצא ביום הראשון ראה 'איש מצרי מכה איש עברי מאחיו' ומיד משה הרג את המצרי וטמנו בחול. וביום השני יצא שוב וראה שוב 'שני אנשים עברים נצים' ומיד משה מוכיח את המכה 'למה תכה רעך' ותיכף הלכו שני העברים להלשין לפרעה על הריגת המצרי. ובכך נאלץ משה רבינו לברוח למדין, ושם שוב מזדמנת לו מצוה נוספת לעזור לבנות כהן מדין ולהושיען מיד הרועים, וכשבנות יתרו חוזרות לאביהן מיד שואל אותן אביהן 'מדוע מיהרתן בא היום' והתשובה 'איש מצרי הצלנו מיד הרועים'.
במדרש תנחומא (שמות סימן יא) שואל: וכי בדמות איש מצרי היה משה? ועונה: אלא אילולי איש מצרי שהרג משה לא היה נכנס למדין. משל: לאחד שנשכו ערוד והיה רץ לתת רגליו לתוך המים, ונכנס בנהר וראה תינוק אחד שהיה שוקע במים, ושלח ידו והעלה אותו. א"ל התינוק לולי אתה הייתי מת. א"ל לא אני הצלתיך אלא אותו הערוד שנשכני וברחתי ממנו הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים. אמר להן משה: אותו המצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן 'איש מצרי' כלומר מי גרם לזה שבא אצלנו איש מצרי שהרג. ע"כ. ויש להבין מה ראה משה לספר להן שברח ממצרים עקב הריגת המצרי.

בספר 'אור ישראל' מבאר כי משה רבינו רצה ללמד את בנות יתרו כמה דברים יסודיים באמונה. עיקר הראשון באמונת ה' שבעצם לא מגיע לו יישר כח כלל, אלא לבורא יתברך, שהוא הבורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. עוד רצה ללמד אותן, שאין כאן מקרה שהוא בא למדין לאיזה ענין אחר, ובדרך אגב נזדמן שגם הצילן מיד הרועים. לא כן הדבר אלא השי"ת הזמין אותו שהוא יהא שליח ההצלה עוד מזמן שהיה במצרים והרג את המצרי אז כבר נרקם חוט ההצלה בשבילן, דרך השתלשלות זו שיהיה הוא צריך לברוח למדין ובבוא היום והשעה שאתן בנות יתרו תהיינה בסכנה שאני אבוא לכאן להציל אתכן, והכל בא מהמסבב כל הסיבות הוא השי"ת המשגיח על כל בריותיו בחסדו יתברך שכבר אז בזמן שהרגתי את המצרי היה מתוכנן מעשה ההצלה עבורכן שיהיה צורך לי לברוח למדין ולהיות נוכח בזמן ובשעה זו, א"כ לא מגיע לי שום יישר כח אלא לבורא יתברך.

ובכדי שלא יקשה לעכל כלל זה באמונה והשגחה פרטית, על זה הביא המדרש משל מהתינוק ונשיכת הערוד. התינוק חשב שההצלה באה ע"י האיש שנתגלה לפתע פתאום כמלאך להוציאו ממות לחיים. אבל האיש הגדול שהצילו אומר לו לא כך הדבר, אלא הערוד הזה הצילו. שלולי שהיה מקבל נשיכה מהערוד לא היה מגיע לנהר. והאם שייך לתת יישר כח להערוד ? אלא האמת היא כך: האדם שהציל את התינוק אומר לו כך: היות שהקב"ה גזר עליך התינוק חיים, ואין איש יודע ממך להצילך מן המים, לכן שלח השי"ת את שלוחו את הערוד לנשכני כדי שארוץ מהרה אל המים ואעלה אותך מן הנהר.

ומוסיפים עוד המפרשים שיש כאן עוד לימוד נוסף שמשה רבינו רצה ללמד, עד כמה היא חובת הכרת הטוב, בדרכו של עולם מרגישים חובת הכרת הטוב רק למי שעשה טובה לחבירו בכוונה, אבל אם אותו אדם כלל לא נתכוין לזה, לא חושבים שצריך לתת לו הכרת הטוב. ולזה הביא המדרש כאן את המשל של התינוק, ללמד שגם נשיכת הערוד היתה מעורבת בהצלת התינוק, וגם על זה יש חיוב הכרת הטוב. והמדרש בא לומר שמשה רבינו אמר לבנות יתרו שאת ה'ישר כח' לא צריך לתת לי אלא למי ששלח אותי לכאן, וכיון שהגעתי לכאן דרך הריגת המצרי, א"כ יש כאן חיוב הכרת הטוב אף כלפי המצרי, ולכן אמרו בנות יתרו לאביהן 'איש מצרי הצלנו'.