Written by:
אברי האדם אחראים על המעשים שלו וגם נענשים על החטאים שלו.
הפרשה פותחת במצות 'עבד עברי' אחד הדינים שנאמר בפרשה זו, "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי...ורצע אדוניו את אזנו במרצע". וכבר מצינו בדברי חז"ל (גמ' קידושין כב) ששאלו מדוע דוקא האוזן נרצעת. ורבי יוחנן בן זכאי היה מסביר את הענין כך: אמר הקב"ה, אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. ע"כ. ויש להבין מה ענין האוזן ששמעה בהר סיני, לאיש זה, וכי האוזן שלו הנוכחית שמעה את הדברים, רק נשמתו היתה שם. ושנית איזה ענין בכלל יש להעניש את האוזן, הלא אין היא משמשת אלא כצינור המעביר את מה שהוא שומע למוח, ומה חטאה כאן האוזן במה שהאדם הלך וגנב.

מבאר הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל כי למדים אנו מכאן שאבריו של אדם אחראים על החטאים הנעשים על ידם ואף נענשים עליהם. כי אין האוזן רק מכשיר לקליטת גלי הקול, אבל באמת יש בה יותר מזה, ולא רק האוזן כל איברי האדם יש להם שורש רוחני בנפש האדם, ומבחינה זו הם משמשים לא רק ככלי עבודה אלא יש להם תפקיד עצמאי בכל התפקוד הרוחני והנפשי של האדם. ולפיכך נרצעת האוזן כי היא שמעה על הר סיני ועברה על הציווי.

ומצינו לכך שני דוגמאות. האחת - דוד המלך ע"ה אומר "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" ודרשו על זה חז"ל אמר דוד לפני הקב"ה: בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ע"כ. כלומר כל חשבונות שחישב דוד להיכן ללכת, באו רגליו וביטלו הכל, והוליכוהו לבית המדרש. לרגלים שלו היה כוח יותר חזק, מאשר למחשבותיו ולרצונותיו. באופן טבעי הם היו מובילות אותו אל מקומו הקבוע לבית המדרש. ומהיכן ומי נתן להם כח זה? דוד המלך אומר בעצמו, "המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" לא האדם נלחם, אלא ידיו ואצבעותיו, והם צריכים לימוד והרגל. וכך הוא על ידי שהרגילם ללכת תמיד לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, לכן לשם הוא הגיע, למרות שהיו לו במוחו תכניות אחרות.

דוגמא נוספת מצינו על איזבל שאע"פ שהיתה מרשעת גדולה ונגזר עליה "וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר" בכל זאת נאמר "וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגולגולת והרגלים וכפות הידיים" ופירש"י אמרו רבותינו שהיתה מרקדת לפני חתנים בידיה וברגליה ומכשכשת בראשה, האברים ששימחו את החתן והכלה הם אלה שזכו לקבורה. וכשם שהאברים נענשים על חטא הנעשה על ידם כך מקבלים שכר מצוה הנעשית על ידם. העולה מהאמור שגופו של האדם ואבריו הם האחראים והערבים לעוונותיו ולפשעיו, הם הנענשים ועל ידם בא אדם לידי זכות.
כח רוחני זה אינו הולך לאיבוד עם הסתלקותו של האדם, מציאות רוחנית אינה מוגבלת לחיי הגוף, היא עוברת מאב לבן מדור לדור, העמל והיגיעה שהשקיע האב בטיפוח הישות הרוחנית של אבריו ממשיכים לפעול בנפש בניו, ולהיפך ההשפעה השלילית הנוצרת על ידי שימוש באברים אלה למעשים שליליים המטמטמים אותם משפיעה אף היא על צאצאיו.

וזה הביאור בדברי ר' יוחנן בן זכאי: אוזן ששמעה על הר סיני, אמנם מבחינה גשמית אין זו אותה אוזן, אבל מבחינה רוחנית יש כאן המשך והשפעה ישירה, השורש הרוחני של האוזן הוא זה שבכוחו למנוע את הגניבה, אם לא מנע אותה יש להניח שיש בו קלקול, כשאנו רוצעים את אזנו של העבד אנו מתקנים את הפגם הרוחני שפגע באותה אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב. עלינו ללמוד מכאן מה חשובה היא השמירה על עינינו אזנינו ושאר אברינו, בעיקר במובן הרוחני, מה שאזנים קולטות מה שהעינים רואות הופך להיות חלק בלתי נפרד מהן, וזה משפיע עליהם, והם כבר לא ישאלו אותנו, הם יובילו אותנו בכיוון שלהן כשם שעשו רגליו של דוד המלך, לדוד.

Latest from הרב משה דיין