פרשת מטות

תחילת פרשת מטות עוסקת בעניני נדרים ושבועות, בפרשה זו התחדש לנו מושג שאדם יכול לאסור על עצמו בנדר או בשבועה דברים שהם מותרים לכל העולם, אבל הוא אוסר אותם על עצמו, או על אחרים [באופנים מסוימים], ולאחר שכבר נדר את הנדר או אמר את השבועה, הרי אותם דברים נאסרו עליו, כמו כל איסור אחר. ועל זה נאמר "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". ומזה רואים אנו כמה חשוב ויקר לאין ערוך כח הדיבור שנתן הקב"ה באדם שזה הוא פרי הנפש שנתן בו שהיא רוח אלוקים ממעל, ובודאי שאין זה רק בהשמעות קולות והברות שהרי גם בבעלי חיים יש המשמיעים קולות כבני אדם ממש, וכי בשביל זה נפשו היא כנפש חיה של אדם? אלא המדובר על הדיבור שמבטא את הדעת שנתן הקב"ה באדם שהיא עצמה הנפש.

בספר 'שיח יוסף' הביא מכתב מהאדמו"ר הגאון הצדיק מה"ר דוד אבוחצירא שליט"א שכתב דברי חיזוק בענין קדושת הפה והלשון, וכך כותב: ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה חכמינו הזהירו בקדושת הפה הן בסור מרע והן בעשה טוב. כמו שאמרו חז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לפיך, תתפלל שלא יכנסו מאכלות אסורות לפיך, כמו"ש רבינו האור החיים הקדוש זצ"ל שהפה הוא כמו כלי שרת שקדוש בקדושה יתירה שמשם נמשכת לכל הגוף. שכן הפה מופקד על שני דברים יסודיים וחיוניים בגוף האדם. א, כניסת המאכל. ב, הוצאת הדיבור, שבזה נבדל האדם מן הבהמה. לפיכך כמה חייב האדם להיות זהיר להכניס לפיו כל מאכל עד שיברר מקורו וכשרותו כמו שמובא בספה"ק. ועל אחת כמה וכמה בדיבורו במידה במשקל ובמנין, על כל אות ותיבה ומילה, שנאמר "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך".

עוד הביא שם את דברי מהרח"ו זצ"ל שאמר שהאותיות שלפני 'תורה' הם 'קדשה' ללמדך שראשית חכמה יראת ה', וכל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והרב 'זרע קודש' אמר שאותיות 'קדושה' הם באים מחמש מוצאות הפה, שהם אחה"ע, בומ"ף, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ. ואותיות 'קדושה' הם מורכבים מכל חמש מוצאות הפה, ללמדך שכל דיבורו של אדם אם יחפוץ לדבר, עליו לעשות זאת בקדושה.

בגמ' כתובות (סב ע"ב) מסופר על ר' יהודה בנו של רבי חייא, שהיה הולך במשך כל השבוע לבית מדרשו של רב ורק בערב שבת היה מגיע לבית, ולפני שהיה מגיע רבי יהודה לביתו היה מקדים לו עמוד של אש שהיה הולך לפניו. והנה הגיע ערב שבת אחת ורבי יהודה לא הגיע מפני שהיה שקוע בלימודו, כאשר רבי ינאי חמיו ראה שהעמוד אש לא מקדים ומגיע וכן רבי יהודה מתעכב, אמר לבתו כנראה שהוא מת, שאילמלי יהודה קיים היה מגיע. באותו רגע שאמר רבי ינאי כן מת רבי יהודה ודבריו של רבי ינאי היה כשגגה שיצאה מפי השליט. שאל הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל והרי מה שמצינו כי ברכותיהן וקללותיהן של צדיקים מתקיימות הטעם פשוט 'כי רצון יראיו יעשה' אבל כאן בודאי לא היתה כונתו לקלל את חתנו, וא"כ מדוע התקיימו דבריו שיצאו מפיו בשגגה?
והסביר שמכאן אנו למדים שהדבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כונה, כמו שכתוב "ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ" כמו הגרזן החוצב גם בלי כונה רק מטבעו, כך הוא דבור האדם. אלא שאם טמא שפתיו בדבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה שאין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו.