פרשת כי תצא

פרשת כי תצא פותחת בדין 'יפת תואר' ולאחר מכן באה פרשה שניה 'בן סורר ומורה', וכבר רש"י מביא את דרשת רבותינו מפני מה נסמכו פרשיות אלו יחד, לומר לך כי הנושא 'יפת תואר' לסוף יהיה לו ממנה 'בן סורר ומורה'. ויש להבין מה הקשר בין נשיאת ה'יפת תואר' ללידת 'בן סורר ומורה'. לאחר מכן התורה באה ומלמדת אותנו דינים נוספים הנוגעים למצוות השבת אבידה "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" ובהמשך "וכן תעשה לכל אבידת אחיך..לא תוכל להתעלם" ושוב "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו". גם כאן יש להתבונן האם יש איזה קשר בין ענין 'השבת אבידה' לפרשיות הקודמות.

בספר 'זאת התורה' מבאר שיש למצוא כאן קשר בין הענינים. בהקדים מעשה המובא במדרש על ביקור שערך אלכסנדר מוקדון אצל מלך מדינת "קציא" שהיתה מאחורי הרי החושך. מלך 'קציא' שאל את אלכנסדר לשם מה הגיע לכאן? השיב לו אלכסנדר מוקדון כי שמע שמלך קציא הינו מומחה בעשיית משפטי צדק הגונים, ובא להיווכח בדרכי ההכרעות המשפטיות שלו. והנה הגיע לפני מלך קציא משפט מעניין ונדיר, אדם מכר קרקע שוממה עם שרידי חורבה ישנה במחיר זול, אך כשהקונה החל לחפור בה גילה מתחת לפני הקרקע מטמון ואוצר עתיק של מטבעות ומרגליות שהמוכר בעל הקרקע לא ידע כלל על קיומו. הויכוח בין המתדיינים היה הפוך מהצפוי והמקובל, הקונה אמר אינני רוצה ליהנות מהאוצר, לא חשבתי עליו בשעת הקניה, ובודאי שהמוכר התכוון למכור רק קרקע רגילה ולפיכך האוצר שלו הוא. והמוכר השיב בשום פנים ואופן. אם מכרתי לך את הקרקע המכירה כוללת כל מה שטמון בה גם אם לא ידענו על האוצרות החבויים במעמקי האדמה, לא אסכים לקחת את האוצר הוא של הקונה ואינו שלי.

מלך קציא פנה לבעלי הדין ושאל אחד מהם יש לך "בן" והלה השיב "כן". פנה לרעהו ושאל: האם יש לך בת? והתשובה היתה "כן". אם כך הפיתרון פשוט נעשה שידוך בנו של המוכר ישא את בתו של הקונה ואז האוצר יהיה של הזוג הצעיר, ממה נפשך שהרי כל אחד מודה שהמטמון שייך לשני. והסביר הגאון ר' חיים קניבסקי שהסיבה שחז"ל הביאו את הסיפור הזה שמהכרעתו של מלך קציא יש ללמוד יסוד כשרואים שני צדדים שכל אחד חושב רק על טובת זולתו ולא על עצמו זה הרקע הטוב ביותר לשידוך כאשר כל אחד דואג רק לשני.

ולפי זה נבין את סמיכת הפרשיות, פרשת 'יפת תואר' מלמדת אותנו כי האדם שחושב רק על עצמו איך לספק את תאוותיו האישיות ואינו חושב על משפחתו המחכה לו בבית לראותו שב מן המלחמה בשלום. לסוף יצא מאשה זו גם בן 'סורר ומורה' שחושב רק על הנאותיו הרגעיות ולא חושב על אחרית דרכו מה יהיה בסופו. ולכן מיד מסמיכה התורה איך באמת צריך וראוי לנהוג לא לחשוב רק על עצמו אלא לחשוב על אחרים לתת לאחרים לעזור להם לסייע בידם לשמור על ממונם לתת ולתת ולא רק לקחת ולקחת, 'הקם תקם עימו' זהו היסוד והשורש לנשמת העם היהודי, ומי שכך ינהג ממילא אפילו כשיהיה בסערת המלחמה לא יתפתה לקחת לו אשה יפת תואר שהתורה התירה לו, כי הוא ידע מה הן התוצאות של לקיחה זו. והוא גם יזכור שעיקר העיקרים הוא לעזור ולסייע לאחרים ולא לחשוב רק על עצמו ועל סיפוק תאוותיו.