פרשת בא

בפרשת בא מספרת התורה על ההכנות האחרונות של בני ישראל לפני יציאתם ממצרים, רש"י מביא בשם המדרש שמכיון שהיו בלי מצוות נתן להם הקב"ה שתי מצוות: מילה, וקרבן פסח. דיני קרבן פסח נאמרו למשה ואהרן והפרשה מתחילה "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח" ואמרו על כך במדרש (שמו"ר יט ב) "יהי ליבי תמים בחוקיך" זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה, למה ? ששניהם דומין זה לזה, בזה נאמר 'חוקת הפסח' ובזה נאמר 'זאת חוקת התורה'. ע"כ. ודברי המדרש צ"ב מה שהשווה חוקת הפסח לחוקת פרה אדומה, והלא חוקת הפסח נתבאר טעמה, שלא כחוקת פרה אדומה שנסתם טעמה וכמ"ש שלמה ע"ה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

בספר 'שירת דוד' מבאר דהנה באמת אדרבה דוקא במצות שיש בהם טעם יכול אדם לחשוב שעיקר סיבת קיום המצוה הוא מכח הטעם, ומה שעליו לקיים את המצוה הוא משום הטעם. אמנם האמת אינה כן אלא עיקר החיוב של קיום המצוה הוא משום דבר השם יתברך שציוה לקיים, ורק בכונה זו צריך לקיים את המצוות. והטעם לזה שבזה שמקיים את המצוה בגלל שה' ציוה יש כניעה לה' בקיום המצוה שעושה כן מחמת רצון ה' בלבד מה שאין כן המקיים את המצוה מחמת הטעם.         ועוד טעם יש בזה דהנה דבר ה' הוא בלי גבול, ואם כן במצוות השם יתברך יש לפעמים טעמים וכונות עמוקות ונסתרות בלי סוף מלבד הטעם על פי פשט הנגלה לנו, וכשמקיים את המצוה מצד הטעם הרי אינו ממצה את הכל, ואינו פועל אלא לפי השגתו. ולכן חייב האדם לקיים את המצוות משום דבר ה' וגם מצוות שיש בהם טעם צריכים להיות אצלנו כחוקים. ולפי זה מבואר המדרש שאומר שחוקת הפסח הוא כמו פרה אדומה, שבא ללמדנו שאף פסח שיש לו טעם מוטל עלינו לקיימו כחק מטעם רצון ה' בלבד.

ולפי זה יש לבאר גם את המשך דברי חז"ל שהובאו ברש"י על הפסוק "וילכו ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' כן עשו" ופירש רש"י בשם המכילתא להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן. ע"כ. וקשה מדוע שבני ישראל ישנו ממצות משה ואהרן, שבאו לשבחן שלא שינו. ולפי האמור יש לומר שזה מה שהתורה מדגישה שבני ישראל עשו את קרבן פסח כדבר ה' בלי שינוי. שהיה מקום לומר שבני ישראל יעשו את קרבן פסח מתוך הבנה בטעמי המצוה, ועל ידי כך אפשר היה שיבואו גם לשינוי במצוה עצמה על פי מה שהשיגו בטעמי המצוה. וזה באה התורה לומר שבני ישראל עשו את הפסח כאשר ציוה ה' את משה ואת אהרן דהיינו שעשו את הפסח כחק מפני שכך ציוה ה' וממילא עשו בלי שום שינוי.

ומוסיף שם עוד הנה מצינו שבמנורה צריך שמן זית זך, ואילו למנחות כשר גם בכתית אף על פי שאינו זך כמו שכתב רש"י שם. וצריך ביאור מדוע עדיף המנורה מהמנחות.
והטעם בזה דהנה במנורה כתוב "אל מול פני המנורה" ופירש רש"י להראות שאינו צריך לאורה. ואם כן הדלקת המנורה הוא חוק בלי טעם, שהרי הוא אינו צריך לאורה, ואם כן היה אפשר לומר שיכולים להקל במעשה המנורה כיון שבלאו הכי אינו לצורך השם יתברך ולא לשום טעם. ועל זה באו לחדש לנו שצריך הידור יותר מכל המצוות, דהיינו שמן זית זך להראות את חשיבות המצוות שהם כחק שצריך בהם הידור יותר ממצוה שיש בה טעם. והלימוד בכל זה הוא בכונה של המצוות שהכונה הגדולה ביותר הוא רצון הבורא בלי שום טעם אלא שכך ציוה הבורא יתברך שמו.