פרשת ויקרא

ספר ויקרא עוסק בעניני הקורבנות, ולפי המבואר קרבן של חוטא בא לכפר על חטא שנעשה בשוגג, אבל חטא שנעשה במזיד אין היחיד מביא קרבן. וכפי הנאמר בפרשה "נפש כי תחטא בשגגה" ובגמ' (שבועות יג. וכריתות ז) אמרו: "אם אמרת בחטאת ואשם - שאין מכפרין על המזיד כשוגג". וברמב"ם (הלכות שגגות פרק ב הלכה א) אין אדם חייב חטאת על שגגתו, עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף. אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף, או הזיד בתחילה ושגג בסוף, פטור מקרבן חטאת. ע"כ. אלא שיש להבין אדם שחטא בשוגג, הרי הוא לא התכוין לעשות חטא, ולמה דינו כל כך קשה שאין מתכפר לו עד שיביא הקרבן.
במדרש תנחומא (ויקרא סימן ו) שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא, ואפילו בשוגג ואפילו במזיד. ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו, אלא על מצות הרבה שעתידות לבוא לידו. לפיכך: אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו, שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב. ומה חוטא בשוגג אין סימן טוב לו חוטא במזיד על אחת כמה וכמה? ועליו נאמר ואץ ברגלים חוטא. ע"כ. המדרש מבאר לנו מדוע העבירה בשוגג צריכה כפרה, לא בגלל עצם החטא בלבד, אלא שכעת "נפתח לו פתח לחטוא" הוא כבר יותר קרוב לחטאים ויתכן שהשלב הבא יביא אותו לעשות חטא בשוגג או במזיד. נמצא שההתקרבות אל החטא היא הבעיה הגדולה שנוצרה כעת.
ובגמ' (קידושין דף מ ע"א) אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר. ע"כ. ומבאר הגאון ר' אליהו דסלר זצ"ל הכוונה כיון שעבר עבירה פעם שניה, שוב אין לו צורך עוד לבקש התנצלות ותירוצים לתרץ את עצמו על עוונו, כי אינו מרגיש שום חסרון בזה, לכן לא ישתדל עוד להטעות את שכלו בטענות של אונס, או הטעאות אחרות, אלא פשוט אומר בליבו כי כל רעותיו כשרות וישרות הנה, ולא נשארה בו שום הרגשה ושום ניצוץ התעוררות דקדושה נגד חטא זה ומה רחוק הוא מול התשובה.
וכן להיפך מלמד אותנו המדרש: אדם שבאה מצוה לידו, צריך לשמוח, אבל השמחה לא תהיה רק על המצוה הזו שעשה, אלא כעת נפתח לו פתח לכיוון המצוות, וזה כבר יביא אותו שיעשה עוד מצוות אחרות. הרי שכעת נתקרב יותר לעבודת הבורא. ומביאים המפרשים את התוספתא מסכת פאה (פרק ג) מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו: כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו. שאילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו. אמר לו: הרי הוא אומר "כי תקצור קצירך" קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה, מעלין עליו כאילו זכה. המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. ע"כ.
המהר"ם אלשיך זצ"ל מוסיף לבאר מדוע החטא בשגגה חמור: כי כיון שנפשו נטמאה בעבירה לפני כן לא היתה תקלת שגגה יוצאה מתחת ידו, וזהו "נפש כי תחטא" לומר אל יעלה על רוחך לומר כי אין לנפש חלק ונחלה בחטא שגגתו, על כן אמר דע לך כי גם לנפש יש חלק וזהו נפש כי תחטא. עכ"ד. ולפי דבריו מובן גם ההיפך מדוע במצוה שנזדמנה לו צריך לשמוח, כי בודאי שעשה מצוה אחרת קודם כראוי, ולכן זימן לו הקב"ה כעת עוד מצוה. וזו היתה שמחתו של אותו חסיד המובא בתוספתא.