פרשת קדושים

בפרשתינו אנו מוצאים הרבה מצוות ברובן הם מצוות שבין אדם לחבירו, וכמעט כולן מסתיימות כמו הפסוק הראשון "אני ה' אלקיכם" או "אני ה'". וכך אנו מוצאים פעמים רבות בפרשה. ויש לתמוה מה ענין יש בזה לשוב ולחזור בכל מצוה ומצוה באותה לשון וכמעט באותו נוסח "אני ה'".
בספר ארשת שפתינו הביא מהספר 'תורת המקרא' שביאר את הדברים כך: דהנה בפרשת וארא על הפסוק "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'" מפרש שם רש"י "נאמן אני לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות "אני ה'" נאמן להפרע, כשהוא אומר אצל עונש כגון 'וחללת את שם אלקיך אני ה", וכשהוא אומר אצל קיום מצוות כגון 'ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה" נאמן ליתן שכר". נמצינו למדים מדברי רש"י שכל מצוה או אזהרה שכתוב עליה בתורה "אני ה'" זו הבטחה מפי הקב"ה לשלם שכר על המצוה ועונש על העבירה מיד ולא להשהותם לעולם הבא, ונאמן הוא הקב"ה לשלם שכר על המצוה או עונש על העבירה.

והנה הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת פאה מבדיל ומחלק בין המצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שבין אדם לחבירו. וכותב שם: וענין מה שאמר 'אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו' כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים. החלק האחד - במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת ועבודה זרה. והחלק השני - במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה והאונאה והאיבה והנטירה, וכגון הציווי באהבת איש את חבירו, ושלא יסית אדם להזיק את חבירו, ואל יעמוד על דם רעהו, וכבוד אבות והחכמים שהם אבות. והכל כשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא כמבואר בפרק 'חלק'. וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה בעולם הבא, לפי שעשה המצוות. וימצא טובה גם בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו יקבל כמו כן שכר מהענין ההוא. וכל המצוות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסד. וכו'. עכ"ד.

עוד ביאר הרמב"ם מדוע על מצוה שבין אדם למקום אין שכר בעולם הזה, כי תשלומי הקב"ה אין להם גבול, מפני שהשם יתברך אין לו גבול ולתשלומיו ג"כ אין להם גבול. והעולם הזה יש לו גבול כמה יחיה אדם. אבל מצוה שהוא בין אדם למקום ולחבירו כגון צדקה וגמילות חסדים, מה שנוגע בינו לבין חבירו והנאה של חבירו יש לה גבול, וכן התשלומין יכול להיות בגבול, והוא פירותיהן בעוה''ז. אבל החלק שבין אדם למקום שצוה לו 'נתן תתן לו', הרי אין לו גבול ותשלומיו אין להם גבול. ולכן הקרן קיימת לעולם הבא.
נמצינו למדים מדברי הרמב"ם כי כל המצוות שבין אדם לחבירו שכר פירותיהן משתלם בעולם הזה ולא נדחה לעולם הבא. משא"כ המצוות והאזהרות שבין אדם למקום, הקרן והפירות מקבלם בעולם הבא. ולפי זה מבואר מדוע נאמר כאן במצוות שבין אדם לחבירו "אני ה'" היות וכל המצוות והאזהרות שבין אדם לחבירו אוכלין פירותיהן בעולם הזה, מן הראוי להסמיך אליהן את ההבטחה "אני ה'" באשר שכרן ועונשן הוא באופן טבעי בעולם הזה. מה שאין כן המצוות והאזהרות שבין אדם למקום, אין שכרן ועונשן בעולם הזה. ולכן לא נאמר בהם אני ה'. פרט לאלו שהתורה עצמה קובעת שכר ועונש בעולם הזה.