כל נדרי

מסופר על האדמו"ר מבלאז שהגיע לעיירה אחת ואמרו לו שיש זקן אחד שראה את רבי אלימלך מליז'נסק. ביקש האדמו"ר מבלאז שיקחו אותו אליו כי רוצה לראות פניו. כשהגיעו, אמר לו, מה אתה יודע על רבי אלימלך. אומר לו הרבי שאני הייתי צעיר הייתי מתנגד לחסידות כל הזמן לא הייתי בכלל חסיד הייתי כל הזמן יושב ולומד זה היה החיים שלי, התורה. חמי היה חסיד גדול, כל הזמן היה רץ לרבי אלימלך וכל הזמן היה מנסה לשכנע אותי שאני יבוא אותו, אבל לא הייתי הולך. עד שפעם אחת, כמה ימים לפני ראש השנה,  ניגש אלי חמי והפציר בי. חשבתי, אני סמוך על שולחנו שהיה מחזיק בי, אוכל אצלו ויושן אצלו, אז פעם אחת נעשה לו נחת רוח ואני ילך איתו. יצא לדרכם וכשהגיעו לרבי אלימלך, בראש השנה התפללו ואף על פי שהרבי היה כולו מתפלל כמו אש להבה, אבל עשיתי את ליבי כמו אבן, בגלל שהייתי מתנגד לא רציתי לקבל שום דבר, לא הייתי מתייחס לכלום.

ככה היה ראש השנה עשרת ימי תשובה עד שהגיע ליום כיפור ברגע "כל נדרי" הרבי נכנס לבית המדרש עד שהתחילו "כל נדרי" הרבי פתאום נשען על הסטנדר למשך שעה בערך, פתאום קם והתחיל כל נדרי. סיימנו את התפילה מאוד מאוחר, הדבר לא היה מוצא חן בעיני. במוצאי כיפור הלכו כל החסידים להיפרד מהרבי כל אחד הולך לדרכו. הרבי לפני שכולם הלכו נגש ואמר רבותי אתם בטח מתפלאים ערב כיפור כל נדרי איך ישנתי על הסטנדר כל כך הרבה זמן. אלא שרציתי להתחיל להתפלל כל נדרי, ראיתי באיזה עיירה מסוימת אנשים באים לבית כנסת ולפני שהתחילו "כל נדרי" פתאום אשה אחת רצה לבית המדרש צועקת ובוכה תרחמו על הבת שלי אמה לכמה ילדים והיא צריכה ללדת, היא ועוברה בסכנת חיים. כולם התחילו להתפלל ולקרוא תהילים. אז אמרתי איך אני יתפלל "כל נדרי" כאשר בת ישראל ועוברה בסכנת חיים. לכן הורדתי את ראשי והתפללתי גם שהיא תזכה לישועה ורפואה שלמה, לבסוף זכתה ללידה קלה בן זכר בישראל בסייעתא דשמיא.אותו אברך אמר, כששמעתי זאת, זה לא עשה בי רושם מי אמר שזה נכון. עד כדי כך הייתי מתנגד.

נפרדו כל החסידים מהרבי לדרכם לשלום. כן גם יצאו האברך וחמיו לשובם הביתם. ועוד לא הספיקו להגיע לביתם, חמותו יוצאת אליו, אתה צריך להודות לבורא עולם שיש לך אמא לילדים. שאלה מה קרה? אמרה לו חמותו שערב כיפור היתה אשתך מקשה ללידת והיתה בסכנת חיים וכל המתפללים התפללו בזעקות לשמים וקראו תהילים. אמר האברך, היתי בהלם גדול, וכמו שיכור היתי ולא יכלתי לזוז ממקומי. סיפר אותו אברך שאפילו שהיה מוצאי יום כיפור עוד לא אכל עלה על העגלה ונסע לרבי אלימלך להודות לו על כך. ומאותו יום לא זזה ידי מידו.