משנה טז

הקדמה למשנה:
רבן גמליאל המוזכר כאן חכמים כינו אותו רבן גמליאל "הזקן", וזה כדי להבדילו מנכדו שגם היה נקרא רבן גמליאל (והכינוי של הנכד היה רבן גמליאל דיבנה"), אולם לפעמים מובא בחז"ל רבן גמליאל בסתם בלי שום כינוי והכוונה הוא לרבן גמליאל הזקן, רבן גמליאל הזקן היה הנכד של הלל, (א- הלל. ב- רבי שמעון. ג- רבן גמליאל הזקן, {הוא התנא של משנתנו}. ד- רבי שמעון בן גמליאל. ה- רבן גמליאל של יבנה. ו- רבן שמעון בן גמליאל. ז- רבי יהודה הנשיא) ורבן גמליאל היה הראשון שלשמו צורף התואר "רבן", וזה היה תואר רק למי ששימש בתור נשיא עם ישראל ורק למי שהיה מזרע של הלל, (חוץ מרבן יוחנן בן זכאי שלא היה מזרע של הלל ונקרא גם בתואר "רבן"), ורבן גמליאל היה מנהיג את עם ישראל וחי בסוף בית המקדש השני, וכשרצו לשאול שאלות היו הולכים ללשכת הגזית שבבית המקדש ורבן גמליאל היה יושב שם ועונה תשובות לכולם, רבן גמליאל נפטר כשמונה עשרה שנה קודם שנחרב בית המקדש.

ביאור המשנה:
רבן גמליאל אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
עשה לך רב והסתלק מן הספק - היינו לענין דין אם מגיע לפניך, או אם הסתפקת על איזה דבר איך לעשות, או האם מותר לעשות, אומר התנא שתעשה לך רב ותשאל אותו, ועל ידי כך תסתלק מן הספק.
ואל תרבה לעשר אמדות - הכוונה שאדם שצריך לעשר פירותיו, שלא יעשר "מאומד הדעת", היינו שלא יעשר על פי השערה ואומדן, אלא צריך לחשב כל דבר כמה צריך לעשר ממנו, משום שיש שיעור לעישור הפירות, דהיינו אדם שיש לו פירות צריך לתת לכהן וללוי, לכהן מן התורה הוא צריך לתת משהו קטן, לדוגמא אם יש לו אלף קילו של חיטים אז שנותן חיטה אחת יוצא ידי חובה מן התורה, וחכמים נתנו שיעור לתת לכהן, הנותן אחד מארבעים זה עין טובה, אחד מחמישים זה עין בינונית, אחד משישים זה עין רעה, ואחרי שנותן לכהן צריך לתת ללוי עשר אחוז ממה שיש לו, ואסור לתת פחות מעשרה אחוז משום שזה השיעור מהתורה, ולכן אינו רשאי להפריש מאומד הדעת אלא צריך לחשב בדיוק כמה זה עשרה אחוז, ואם יעשר מאומד הדעת ומהשערה יכול לבוא לידי טעות שיעשר קצת פחות, ואז יוצא שלא עישר כראוי ואם כן פירותיו עדין הם טבל, ואדם שאוכל טבל חייב מיתה בידי שמים.

מעשה שהיה:
 התנא אומר במשנה שלא לעשר מספק, ולכאורה יש לשאול מה רע שאדם יעשר מאומד והוא ירבה בעישור, הרי על ידי שהוא מרבה במעשרות יותר ממה שנדרש הוא בטוח שלא החסיר ומה הבעיה בזה?
ותירץ רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) שההרגל שהאדם עושה מביא לעצמו שלטון על הדבר, היינו שאדם מעשר מעשרות יותר ממה שנדרש, יכול הוא להתפעל על עצמו על מדת הצדקה שלו, וההתרגלות לזה יכולה להוביל שאם כאשר יחסר לו או שאין לו הרבה, הוא ימעט מהמעשרות כיוון שיאמר לעצמו מתי שיכלתי יותר הייתי מעשר יותר עכשיו שאין לי כל כך אני אצמצם, ונמצא שאם יעשר פחות יבוא לידי טבל שיאכל פירות שאינם מעושרים.
ומסופר שבקלם היתה חנות ששימשה את בחורי הישיבה שהיו שם, ובחנות זאת לא היה שום מוכר שעומד כדי למנוע טרחה וביטול תורה של בחורי הישיבה, אלא המחירים של כל מוצר היה מודבקים עליו ומי שרצה לקנות היה בא ושם את הכסף בקופה, והיה שם אחראי על החנות שהיה דואג להזמין עוד מוצרים ולקחת את הכסף מהקופה, והנה באחד הפעמים גילה האחראי שהיה יותר מדי כסף היינו שהקונים שילמו יותר ממה שצריך, האחראי בא לסבא מקלם (רבי שמחה מרדכי זיסקינד זיו) וסיפר לו שבקופה נמצא כסף יורת ממה שצריך, הסבא מקלם החליט ישר לסגור את החנות, ושאל אותו האחראי מדוע הרי אף בחור לא עשה עבירה?, ענה לו הסבא מקלם אמת אף בחור לא עשה שום דבר אסור, אלא כיוון שיש בקופה יותר כסף זה מוכיח שבחורים היה ברשותם כסף גדול ביחס למחירים של הפריטים, ומכיוון שלא היה בקופה די כסף כדי להחזיר עודף השאירו הבחורים את הכסף בקופה מבלי לקחת את העודף, ובכך אין בזה שום פסול, אולם בפעם אחרת הבחורים יכולים למצוא את עצמם שאין ברשותם מספיק כסף כדי לקנות איזה מוצר, אז פשוט אותם בחורים יעשו לעצמם חשבון פשוט הרי שמנו בקופה בפעמים האחרות יותר כסף אם כן אין שום חשש שנבוא ונשלם קצת פחות, ולכן הורה הסבר מקלם על סגירת החנות. ומהסיפור הזה רואים את היסוד של מה שכתבנו לפני זה בשם היעב"ץ, שאם תרבה לעשר אמדות אף על פי שזה בהיתר סוף סוף אתה מביא את עצמך שתוכל לעבור אחר כך ספק איסור במקום אחר, ולכן אומר התנא שיעשר כמה שצריך בדיוק ולא יעשר מעומד הדעת.