בזכות חיוך אחד

היה זה לפני 21 שנה, בביתו של המנוח, הרה"ח רבי ישראל קליין זצ"ל בשכונת 'זכרון משה' בירושלים, שהיה מזקני וחשובי חסידי בעלזא ונמנה על היושבים ראשונה בחסידות. אבלים ודוויים שבו בני משפחתו מהלווייתו הדומעת של יקירם, והתיישבו לשבת 'שבעה'. באחד מימי השבעה נראה בפתח הבית אדם מבוגר שנראה להם זר, הלה נכנס והתיישב, מצטרף לשיחות הניחום שהתנהלו בסלון הבית.
לפתע, דמעות נקוו בעיניו. האיש החל לרעוד קלות, והחל לבכות בכי מתייפח ונרגש. בני המשפחה היו מופתעים, מעודם לא ראו את האיש, ולא ידעו על כל קשר מיוחד בינו לבין אביהם המנוח. הם החליפו ביניהם מבטי תמיהה שהלכו והתגברו ככל שהאורח המשיך לבכות, אך תמיהתם לא יושבה אלא הלכה והתגברה, כשהאורח הצליח לפצות את פיו ולומר בין התייפחויותיו: 'אין לכם מושג מי היה אביכם, הוא הציל את חיי!'
'הציל את חייך?!' - שאלו בני המשפחה בפליאה. עד לרגע זה בכלל לא ידעו על קיומו, לא היה להם מושג כי אביהם הכירו בכלל... לפתע האיש מתייצב בבית בימי ה'שבעה', ולא רק שהוא בוכה מרורות על פטירת אביהם, הוא גם אומר שאביהם הציל את חייו! 'במה מדובר?' - שאלו הילדים הנרגשים...
האיש שתה כוס מים קרים, הרגיע את בכיו וסיפר את סיפורו האישי המטלטל:

היה זה אחרי שנות האימה - עם סיום השואה האיומה. הצורר הנאצי האכזר הוכרע לבסוף, אך הספיק לפני כן לטבוח ששה מליון יהודים, בהם גם כל קרובי משפחתו של האיש. הוא נותר בודד בעולמו, אומלל ומסכן, ללא מכר וללא גואל, ללא מזון להכניס לפיו ובלי קורת גג... הוא הסתובב בחוסר מעש, כה שבור ומיואש עד שלא מצא טעם להמשיך בחייו. נהג לשוטט בשעמום, מחפש בפחי הזבל שאריות מזון להחיות את נפשו הרעבה, אלא שגם שאריות מזון לא היו מצויות באותם ימים...
ביום מן הימים, יצא שוב לשוטטות במלאכת חיפוש המזון להחיות את נפשו. הסתובב מכאן לשם, נפשו עגומה עליו ומצב רוחו ירוד ביותר, בנסיבות הכי מוצדקות בעולם. ברגע מסויים נשבר לבו, והוא החל להרהר האם יש עוד טעם להישאר בין כותלי העולם הזה, ושמא עדיף היה לו היה נעקד על קידוש השם ככל משפחתו, בלי להישאר בחיים שאינם ראויים לתואר 'חיים' כלל...

עודו הולך ומהרהר, ולפתע יהודי עוצר אותו במאור פנים. 'היה זה אביכם, ר' ישראל קליין זכרונו לברכה', סיפר האיש בדמעות לבני המשפחה המופתעים, והמשיך: 'הוא עצר אותי בטפיחת שכם רכה, שאל לשמי והתעניין למעשיי. סיפרתי לו על מצבי הקשה ומה אני מחפש כאן - בינות לפחי האשפה, והוא הקשיב לי בחום, ולפתע עצר אותי משטף דיבורי והשיב:
אני רואה שאתה מחפש אוכל, והייתי שמח לתת לך, לו היה לי מה... אני במצב זהה לשלך, אינני יכול לסייע לך באוכל ממש, כי גם לי אין! אבל' - אמר ר' ישראל וטפח על שכמו בחום ובהתרגשות רבה, 'מה שאני יכול לתת לך זה את הלב שלי!' וכשמעיניו נושרות שתי דמעות רותחות הוסיף: 'אני רוצה להיות ידידך האוהב, לנסות לשמור על שנינו בחיים, ולשקם את הריסות נפשנו בצוותא!'
שמש רכה של אמצע החורף עמדה אז באמצע השמים, מאירה אל פחי האשפה שביניהם עומדים שני אנשים אומללים, בודדים ועזובים, אך המילה הטובה והחיזוק הלבבי מחברים ביניהם. האיש כבר לא חיפש מזון, המילה הטובה חיממה את לבו הרבה יותר מכל דבר אחר, ור' ישראל נפרד ממנו בחיוך רחב ועידוד חם ותומך...

'ואני מעיד בפניכם', אמר אותו יהודי לבניו ההמומים של ר' ישראל, 'שבאותו בוקר כבר הרגשתי שאני עומד ליטול נפשי בכפי, ולעשות מעשה חמור ביותר כדי לסיים את מסכת חיי העגומים במו ידיי. אך החיוך של ר' ישראל והמילים הטובות שהרעיף עליי, עצרו את מזימתי הנוראה והותירו אותי בחיים. ואם אני היום חי וקיים, ויש לי משפחה וילדים ואני רווה נחת וטוב לי - זה רק בזכות אותו חיוך וכמה מילים טובות שהעניק לי אביכם, שהציל באותו יום את חיי!'

האיש סיים את סיפורו המטלטל, ושב ופרץ בבכי. והילדים ההמומים נותרו מרותקים לכסאותיהם, מפנימים את המסר העולה מהסיפור, אותו שמענו מחתנו הרה"ג רבי דוב מאיר פייבוש שליט"א, דומ"צ בקהל חסידי בעלזא:
לעולם אדם לא יודע באיזה מצב הוא פוגש אדם אחר. מה עובר עליו, מה תחושותיו, באיזה מצב רוח קם בבוקר, והאם נפשו עגומה עליו והוא חסר חשק ורצון. מילה טובה וחיוך מרענן, יכולים לשנות את המצב מקצה אל קצה, להציל יהודי אחר, לתת לו טעם לפתוח ולפתח חיים חדשים!

זה יכול להיות בתוך הבית - בין בני המשפחה, חבר לעבודה, זה שיושב על ידינו בתפילה, או נהג האוטובוס ובעל המכולת. כל אדם מחיה את נפשו ממילה טובה, חיוך לבבי משנה את החיים ואת החיוניות, משפר את מצב הרוח, מעניק טעם וחשק להצליח ולהתפתח. מחמאה אחת שווה יותר מאלפיים מילים, אם היא באה מהלב וגורמת לבן שיחנו להרגיש טוב עם עצמו!
הבה נאמץ את הנוסחה הזו, נפעל לפיה. נחייך, נחמיא, נגיד מילה טובה. זה משנה את החיים, זה החסד הגדול ביותר!