Written by:
כיצד אפשר לזכות להציל חיים ולקיים נפשות הרבה מבלי לדעת רפואה? מילה אחת טובה בכוחה לזכות אותנו בעולם מלא.
עולם שלם של מחקרים ושאיפות, זכויות ומאמצים, נסוב סביב צמד המילים: 'הצלת חיים'. בקריות המחקר עוסקים בנושא זה בתמידות, מנסים למצוא דרך להחיש מזור לחולה או לסייע לאדם הנתון בסכנה. בכל רגע נתון, רבבות אנשים בכל רחבי תבל עומדים קשובים ודרוכים להציל חיים, מיליוני מתנדבים משקיעים בהצלת חיים את מירב ומיטב שעותיהם בהתנדבות מלאה.
כולם מבינים שהצלת חיים זו המשימה הראשונה והחשובה ביותר במעלה, ולכן מתמסרים למטרה החשובה הזו. כולנו מוכנים להקדיש את מירב ומיטב שעותינו וכספנו, כדי לזכות להציל חיים. כי כשאדם מציל חיים - הוא זוכה שכל ההצלחות והפירות של אותו אדם שהציל נזקפים לזכותו, ואין פלא כי הוא מתמלא באינסוף אושר וסיפוק: 'הנה, זכיתי להציל חיים, זכיתי לבנות חייו של אדם!'

אך לא כולם בעלי יכולת לכך. יש מאיתנו שאין להם את הפנאי, שאינם מסוגלים לחזות במחזות קשים, או שאין להם יכולת כספית. עדיין נותרת השאיפה לזכות להציל חיים, אלא שלא ברור כיצד ניתן לעשות זאת. האמנם? האם גם אדם שאין לו כל הכשרה או ידע, יכולת כספית או זמן פנוי, יכול לזכות להציל חיים?
התשובה היא כן. גם אדם נטול כל יכולות והכשרה, יכול להציל חיים. עני כעשיר, מוכשר כאינו מוכשר, ילד כזקן. כל אחד מאיתנו יכול להציל את חיי הזולת, וזה אפילו די פשוט:
כולנו קיבלנו פה. פה. אותו כלי מדהים דרכו אנו אוכלים ובו אנו מדברים, הוא הכלי הטוב בעולם להציל חיים. הפה הוא מתנה שמימית, בעזרתה נוכל להציל חיים, כפשוטו ממש. כיצד?
אנשים בכל גיל, בכל מעמד ובכל מצב, זקוקים למילה טובה כאויר לנשימה. מילה טובה מחיה נפש, ולא משנה בכלל אם היא ניתנת לראש ישיבה או רבי נערץ, למוכר בחנות, לנהג האוטובוס או לעובר אורח ברחוב. תלמיד צעיר כמו פנסיונר ותיק, מליונר גדול או עני ומך, אדם משכיל כמו בור ועם הארץ, כולם כ-ו-ל-ם זקוקים למילה טובה, שמחיה את נפשם!

מילה טובה היא כמו חמצן. נותנת כוחות, מעניקה עוצמות. בלי חמצן אי אפשר לחיות, ובלי מילה טובה - גם לא. אדם שנותנים לו מילה טובה - מרגיש מוערך, זה נוסך בו כוחות חדשים, הוא מרגיש 'שווה', כדאי לו להשקיע, להתפתח, להמריא. אדם שמתאמץ, עובד, טורח, ולא זוכה במילה טובה של פרגון והערכה - חש שכל מאמציו לשווא, זה מוציא לו את הרוח ממפרשי ההתפתחות, זה פשוט חונק לו את חמצן הרצון לפעול ולצמוח!
את המילה הטובה הזו, כל אחד מאיתנו יכול לתת. זה כל כך פשוט, לא עולה כסף ולא כרוך בזמן, לא דורש הכשרה ולא מצריך מאמץ. פשוט לומר מילה טובה, להעניק משפט מפרגן, לתת מחמאה, לחייך בהערכה! הדבר היחיד שצריך, זה להתבונן לרגע איזו מילה תעודד את רוחו של הזולת, איזה משפט יעניק לו את תחושת ההערכה, שחשבו עליו, שמעריכים אותו באמת, שמוקירים את פעולותיו ומשבחים אותו על כך!

לא צריך לעבור בשביל זה קורס מקצועי, לא צריך ללמוד את הענף. כל כך פשוט לחשוב לו היינו במקומו של הזולת, מה היינו רוצים לשמוע, ולהשמיע את המילים הללו מכל הלב. לו היינו הבן ששב עם המבחן הביתה, לו היינו האשה שטרחה לבשל ולערוך ארוחה, לו היינו החברותא שהכין את החומר, לו היינו עוזרת הבית שניקתה, לו היינו נהג האוטובוס שהגיע - מה היינו רוצים לשמוע? איזה פידבק היינו שמחים לקבל?
הבה ניתן אותו, עם כל הלב, עם חיוך, עם כל העוצמה ואפשר אפילו עם גוזמא קטנה. זו הצלת חיים בהידור!

מסופר על רבי דוד הרשוביץ ז"ל, שהכיר בצעירותו את הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. ברבות השנים התרופף הקשר ביניהם, אך לימים, החליט רבי דוד לעלות ארצה, ועלה לבקר במעונו של ידידו משכבר הימים, ששמו כבר נישא בהערצה כראש ישיבת מיר.
הוא הגיע לביתו של רבי חיים בשעת צהרים, התקבל בשמחה והוזמן להצטרף לארוחת הצהרים. הרבנית הגישה מרק טרי ומהביל, ורבי חיים ישב ואכל, כשלאחר כל כף הוא משבח את המרק המיוחד... 'איי, טעם גן עדן...' - הפליג במחמאותיו, 'איזה מרק מיוחד... יש עוד?'
התפלא האורח מאוד. ככל שזכר, רבי חיים נהג להתפעל מקושיא גאונית או מתירוץ מבריק. לא מצלחות מרק... כשהוגשה המנה הבאה כבר פקח את עיניו בתימהון: רבי חיים אוכל, ועם כל נגיסה ולעיסה - הוא עוצר ומשבח את המזון המיוחד, הטעים כל כך... 'איזה מעדנים!' - התמוגג ופנה לרבנית, 'אולי תגלי לר' דוד את המתכון המיוחד, שתוכל רעייתו להכין כאלה גם בביתה...'
חייכה הרבנית כצופנת סוד, ולא גילתה כמובן את הסוד הקולינרי... ורבי חיים מוסיף ומשבח כל מנה ומנה, משל נעשו בידי שף בינלאומי... והאורח יושב ותמיה, ולרגע מהרהר: 'אוי, איזה שבר רוחני נורא פקד אותנו מאז המלחמה... גדול תלמידי החכמים שקוע כל כך בתאוות האכילה, ה' ירחם לאן הגענו!'
הסתיימה הארוחה, וראש הישיבה הבחין היטב במבטי התמיהה של אורחו. כשקם ללוותו והרבנית נותרה בבית לבדה, לחש לו רבי חיים: 'תראה, אתה יודע שאני כבר בס"ד ראש ישיבה גדול, זיכני הבורא באלפי בוגרים ומאות תלמידים, וקיבלתי במתנה שמימית ידיעות נרחבות וחידושים רבים, אותם אני אומר בשיעורים שאני מכין היטב...
ומתי אני נהנה באמת מכל זה? אגלה לך: כשבא אליי בחור בן 19, שיודע פחות מאחוז ממה שאני יודע, וגילו רבע מגילי, ומעמדו אלפית ממעמדי, והוא פונה אלי ואומר: 'היה שיעור נפלא, נהניתי מאוד!' - אז אני בא על סיפוקי. אז אני נהנה, הבחור הזה מחיה את נפשי. כי לא משנה מה גילי ומעמדי, עדיין אני ממתין למילה הטובה של בחור צעיר, שיפיח בי רוח חיים במחמאה הפשוטה שלו!
ועכשיו תבין: המרק, והעוף, והתוספות - זה לא אוכל, זה השיעור של הרבנית! עליו היא עמלה כל היום, בו היא משקיעה את כל כוחותיה, והסיפוק וההנאה שלה - הם מהמילים שלי. עכשיו תגיד לי, האם החמאתי מספיק או שאני צריך להוסיף עוד?'
יצא רבי דוד נפעם, והדברים היו לו לשיעור מוסר: עד כמה המילה הטובה חשובה בתוך הבית פנימה, עד כמה עיני האשה נשואות למחמאה מבעלה, וגדול וחכם ככל שיהיה - עדיין הוא משקיע מאמץ בלומר מחמאה, גם עבור פעולות שגרתיות ורגילות. כולנו זקוקים כל כך למילים טובות, הבה נעניק אותן בשפע וברוחב לב, מכל הלב!

Related Items

Latest from הרב אשר קובלסקי