מעלת החסד

היה זה בשעת לילה מאוחרת. הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל עלה זה עתה על יצועו. בתום יום ארוך ועמוס, מייגע וגם מעייף, לבש את בגדי השינה ועמד לתת תנומה לעפעפיו. אך לפתע, בשוכבו על מיטתו, מצחו נחרש קמטים. הוא נזכר במשהו שהעיק עליו, לא נתן לו מנוח...
הוא מיהר לקום ממיטתו, ניער את קורי השינה שכבר התלבשו על עיניו, ואזר כח. התלבש בזריזות ויצא את הבית, בואכה בית הכנסת 'בעלזא' בבני ברק, הסמוך לביתו. השעה היתה אחרי חצות הליל, הרחוב כולו כבר היה שקט, ורק הוא - מתרוצץ ומחפש, שואל ודורש...
לפתע, צדה עינו דמות של אדם זר ומוזר, יהודי אומלל שהיה מהישנים בבית הכנסת. פניו הוארו באחת, הוא שש אליו כמוצא שלל רב. 'רבי יהודי, בוודאי טרם אכלת ארוחת ערב. התואיל לבוא עמי לביתי ולסעוד סעודה דשנה?'
המסכן, שהיה כנראה גם מאוד רעב, נענה על אתר להזמנה החמה. באחת בלילה עלו שניהם הביתה, רבי שמואל צבי העלה את האור במטבח, פרס לחם על השולחן, והחל מביא ביצה וסלטים, ירקות ומגדנות מכל אשר מצא. שעה ארוכה עמד רבי שמואל צבי ושימש לפני אותו יהודי זר, נותן לו לאכול ולשבוע ביד רחבה ובנפש חפיצה, עד שהלה אכל ושבע ודשן ובירך, ונפרד בתודה חמה ובברכת 'לילה טוב' חיננית...
הלה אמנם לא שאל שאלות, שכן היה רעב ומזה זמן לא אכל ארוחה טובה. אך בני הבית - המה ראו כן תמהו: מה ראה רבי שמואל צבי לקום ממיטתו בשעת לילה מאוחרת, לחפש אדם זר, ולהזמינו לשולחנו? הרי השעה כבר מאוחרת, ורבי שמואל צבי כלל לא ידע על קיומו של אותו יהודי בבית הכנסת באותה שעה - מה טעם טרח כל כך לחפשו ולהזמינו?
נענה להם רבי שמואל צבי בחיוך: 'שכבתי על משכבי, והעברתי את היום החולף בראשי. לפתע נחרדתי: הן לא עשיתי חסד היום! מיהרתי לקפוץ בבהלה, שהרי איך יתכן ללכת לישון בלי לעשות חסד? אזרתי כח, וחיפשתי מישהו לעשות עמו חסד. עכשיו אני יכול ללכת לישון בצורה רגועה...' - הסביר בפשטות.

פרשת בהעלותך, מסתיימת בתיאור התפילה הנרגשת שנשא משה רבינו, אחיה המסור של מרים הנביאה, לאור מחלת הצרעת בה לקתה. כבן המתחטא לפני אביו, עמד משה רבינו וביקש רחמים למען אחותו, המשולחת מחוץ לשלושה מחנות, וכמה מצער שדווקא היא - נביאה בישראל, נמצאת במצב כזה.
בתפילתו, נוקט משה בביטוי קשה ומצמרר: 'אל נא תהי כמת' - הוא מבקש שאחותו לא תיחשב כמתה חלילה, אלא תזכה לרחמי שמים ולתקווה מחודשת. והשאלה כמו זועקת ועולה מאליה: התפילה על אדם חולה - פשוטה ומובנת, וכך נהג משה. אך מהיכן הגיעה ההשוואה לאדם מת?! הן ניתן לבקש על אדם חולה, להתחנן למען בריאותו. ועדיין, יש כברת דרך ארוכה בין חולה למת. מדוע נקט משה בהשוואה כה קיצונית של אחותו לאדם מת?!

רש"י על אתר חש בכך, ומבאר שהמצורע חשוב כמת. ועדיין תעלה גם תזעק השאלה: הרי האדם חי, חי! נכון שהוא סובל, מצורע, מנודה - ועדיין הוא חי! איך אפשר לטעון שהוא חשוב כמת, והרי הוא חי ונושם?!
את השאלה הזו הרעים ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בפני קבוצת תלמידים שהתכנסו במעונו ל'ועד מוסר'. וישא קולו ויאמר: 'איככה הידרדר המצורע למעמד של מת?! הרי מת הוא הדבר הגרוע ביותר, הוא סופי, נטול תקווה ונטול עשיה. לעומתו, המצורע במצב טוב לאין ערוך! יש לו תקווה, עדיין הוא פעיל, ועוד ישוב לחיק משפחתו. כיצד ניתן לכנותו בשם מת?! איך אפשר להתפלל עליו כאילו אינו בין החיים רח"ל?'
את שאלתו המהדהדת, לא הותיר רבי חיים בחלל החדר, בלי להשיב עליה בהתלהבות דברים כדרבנות: 'מה שמייחד מת - זו העובדה שהוא לא יכול להועיל לאחרים. כולנו יודעים כי המטפלים בנפטרים עושים חסד של אמת, כי המת אינו יכול לגמול להם טובה. עוצמת הכאב והאסון כשהאדם הופך למת - היא בגלל שמעתה לא יוכל לסייע לאחרים, לא יוכל להועיל לעולם, לא יוכל לפעול למען אנשים...

והמצורע - למרבה הצער והכאב, מידרדר לאותו מקום. מרגע שנשלח מחוץ לשלושה מחנות ויושב בדד, אינו יכול להועיל לאחרים, אינו יכול לגמול חסד עם רעהו, מאבד את היכולת להיטיב עם זולתו. אמור מעתה - כמת הוא נחשב, שכן שניהם אינם יכולים להועיל לזולתם!'
כי מוות וחיים אינם מצב קליני, גם לא אבחנה מדעית. מוות - הוא מצב של אדם שלא יכול לעשות חסד עם זולתו, אינו יכול להועיל לחבריו, אינו מסוגל להיטיב לסביבתו. חיים ארוכים - אלו חיים מלאי חסד ועשיה, חיים של פעלתנות למען הזולת, חיים העוסקים בלהיטיב, לשמח, לגמול חסד איש לרעהו!
'אדם לא נחשב חי - אלא אם עושה חסד!' - שב והרעים רבי חיים שמואלביץ בקולו החוצב, והדברים מובאים בספר 'שיחות מוסר', 'אדם שאינו מסוגל לעשות חסד - כמת הוא נחשב. מותר האדם החי הוא בתועלתו לכלל, בעזרתו לפרט, בסיועו לזולתו, בעשותו טובה לרעהו. לולא כך - מה יתרונו של אדם חי?!'
ודבריו מהדהדים ובוקעים אף עתה, בהתבוננות אישית על מהות החסד ומהות החיים. האדם לא נברא לשמש את עצמו, הוא נברא לעשות חסד עם זולתו. חיותו של האדם נמדדת בעשותו חסד, ככל שדופק החסד שבלבו עולה - כך הוא יותר חי. כי חיות האדם נמדדת לפי מידת הנתינה והחשיבה למען הזולת, לפי החסד שהוא עושה!

הבה נאמץ את המסר הזה אל ליבנו, נבחן כמה החסד תופס בסדר היום שלנו, ונייחד זמן לעשיית חסד ככל הניתן. לתרום מזמננו וממרצנו, מכוחנו ומיכולותינו, תרומה אמיתית וכנה למען הזולת. כשתיקרה בדרכנו הזדמנות לעשות חסד - נחטוף אותה בשתי ידיים, נסתער עליה בשמחה. יש לנו הזדמנות לשפר את החיים שלנו, לשדרג את החיות הפועמת בנו. ככל שנרבה בעשיית חסד, כך נזכה להיות יותר אדם חי, חיים אמיתיים ואיכותיים!