עוצמת הראיה

מתוך שלל המתנות היקרות בהן זיכה אותנו יוצר האדם ובוראו, המתנה החשובה והעיקרית ביוקר היא הנשמה הרוחנית שבתוכנו. 248 איברים ו-365 גידים מצויים בגופנו, כל אחד מאיתנו מחזיק בכשרונות, תכונות, ידע ונסיון לרוב. מה שמפעיל את כל המערכת המשוכללת שנקראת גוף האדם, מה שמניע אותה לפעולה ומעניק לה את האנרגיה לפעול - זו הנשמה שלנו.
מדי בוקר, מיד עם הקימה מהמיטה, אנו מודים ומשבחים על ה'נשמה שנתת בי, טהורה היא, אתה בראתה... ואתה משמרה בקרבי...' הנשמה היהודית היא חלק אלוקי ממעל, שגריר רוחני בתוך גוף האדם, שנותן לאדם את הכח והיכולת לפעול, להתמודד, ללמוד, להצליח. הנשמה היא נסתרת, אי אפשר לראותה ואין דרך למששה, ועם זאת - היא לא רק חיה וקיימת ופועמת - היא שמחיה ומקיימת ומפעימה את כל הגוף שלנו, היכולת שלנו, החכמה שלנו וההישגים שלנו.
אלא שאין אנו יודעים, מה הם המקומות הרגישים לקיומה של הנשמה. כיון שהנשמה אינה פריט גשמי או איבר שניתן למששו, אלא חלק רוחני חצוב ממקור גבוה הטמון בגופנו, לעולם לא נדע היכן המקומות החשובים לה, המכאיבים לה, המשפיעים עליה לחיוב או לשלילה.
המידע הזה מאוד חשוב לנו! הרי היינו רוצים לשמור על הנשמה היקרה הזו, המנוע שמפעיל אותנו, מכל משמר ותקלה. היות והנשמה היא הדבר הכי חשוב וקריטי עבורנו - נחוץ מאוד לדעת מה משפיע עליה, כדי להעניק לה את התנאים הטובים ביותר, כדי שתוכל לתפקד היטב. אבל אנחנו לא יודעים היכן היא!

וכאן מגיעה חשיפה פלאית, שכדאי להטות לה אוזן ולב. בספר 'אור יצחק' להרה"ק רבי יצחק מראדויל זי"ע בנו של הרה"ק המגיד מזלאטשוב זי"ע, בפרשת וישב, נחשף גילוי מטלטל: יש מקום בגופנו, המשפיע ביותר על קיום הנשמה וחיותה: העיניים!
כן. במרכז הפנים שלנו יש שתי עיניים, שיש להן תפקיד חשוב: לראות. דרכן אנו רואים, מסתכלים, מביטים ובוחנים. העיניים הן מכלי העזר החשובים והקריטיים לחיינו, להתמצאות בסביבה, ללימוד, לפעולות שגרתיות. אך בנוסף, העין היא המקום הרגיש ביותר לנשמה, העיניים הן המשפיעות ביותר על חיותה וקיומה!

כן! אנחנו ממצמצים, מביטים, פותחים עפעף, וגם סוגרים. אך מעבר לכל אותן פעולות פשוטות, העין היא המשפיעה הקריטית ביותר על הנשמה. גורל חייה של הנשמה - שוכן שם בעומק האישונים, מתחת ללחות הדמעות, מאחורי כסות העפעפיים.
ובמתק שפתיים, ממשיך בעל ה'אור יצחק' ומוכיח הוכחה טבעית לכך: נתבונן מה קורה לכל אחד מהאיברים שלנו, עם חדירת לכלוך או גוף זר לתוכו. כשחודר לכלוך או גוף זר אל האוזן או הפה, זה מיסב אי נוחות מסויימת ותו לא. אך כשחודר לכלוך או גוף זר אל העין - העין מאדימה, צורבת, 'שורפת'. אי אפשר להמשיך לתפקד, יש למהר ולהיפטר ממה שחדר לעין. כולנו מכירים את שפשוף העיניים בחוזקה, את הדמעות השוטפות, את התחושה העוקצנית - בגלל גרגיר עפר בודד...
כי כל אחד מאיברי הגוף, מסוגל לסבול כניסת לכלוך אליו, יש בו את היכולת להתמודד עמו. אך העין - בהיותה המקום המשפיע על הנשמה הקדושה והטהורה, מתוקף היותה רוחנית ועילאית - אינה יכולה לסבול כל לכלוך זר החודר פנימה. ואין זה משנה אם מדובר בלכלוך גדול, בגרגר עפר מיניאטורי או בטיפת חומר ניקוי - בכל מקרה העין תגיב בעוצמה, אינה מסוגלת לספוג משהו שלא קשור אליה, כי בה תלוי גורל הנשמה הקדושה והטהורה, ועליה להישאר בסטריליות נוצצת בכל עת ושעה!
לפיכך, הנשמה שלנו תלויה בשמירת העיניים, כי הנשמה שלנו ויכולתה לתפקד תלויות בנקיון העיניים. העיניים הן לא עוד איבר, הן המשפיעות על התפקוד של הנשמה, הן המכריעות עד כמה היא תתן לנו כוחות, תעניק לנו חיות, תאפשר לנו לפעול, להתפתח ולהצליח, בכל תחום - רוחני כגשמי. כשאדם שומר על עיניו - הוא מעניק לעצמו חיים, הוא מאפשר לנשמה להחזיקו ולהחיותו!

ולכן, התורה מזהירה אותנו התורה על שמירת העיניים. כי גורל הנשמה שלנו טמון בעיניים, והחיים שלנו תלויים בקדושת העיניים, ממש כך, פשוט וחד!
הבה נזכור, כי העיניים הן הכי חשובות לקיום הנשמה שלנו, לתפקודה המיטבי, ליכולת שלה להחיותנו ולהפעיל אותנו בתמידות. הבה נזכור זאת גם בימי הקיץ - עם התגברות הנסיונות, גם בתכנון החופשה, וגם בכל יציאה מהבית: העין חייבת להישאר 'מרחב מוגן', כי החיים שלנו תלויים בה, ורק בשמירתה המיטבית נוכל לפעול לאורך ימים ושנים טובות!

מסופר על הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, משגיח ישיבת 'כנסת חזקיהו', יום אחד ניגש אחד מתלמידי הישיבה, ובקשתו בפיו. הוא רוצה לצאת לאירוע מסויים בעיר מרוחקת, ומבקש אישור לצאת מהישיבה לאירוע. ראש הישיבה התעניין באירוע ובמיקומו, ואז שאל בפשטות: 'אתה בטוח שתוכל לשמור את עיניך? אתה משוכנע שתיזהר ולא תיכשל במראות אסורים באירוע ובדרכים אליו?'
הבחור הגיב במשיכת כתף רפויה, כאומר 'בכלל לא חשבתי על הבעיה הזו'... כשרבו הוסיף לשאול על כך, נענה והסביר כי הוא מקווה להסתדר, ונראה לו שלמרות מיקום האירוע וסגנונו - מראותיו לא יזיקו לו...
נחרד הרב לופיאן, הזדעזע וקרא: 'הרי אני בן שמונים, עין אחת כבר עיוורת, ראייתי חלושה. הרחוב כאן בסביבה יחסית נקי, ועדיין - בכל פעם שאני יוצא לרחוב אני דרוך וחושש, מתוח ומודאג, איך אצליח לשמור את עיניי בקדושה ובטהרה, איך אצליח להישמר ולהיזהר מכל מראה אסור. ואתה - בחור צעיר ונמרץ, שעיניו בריאות והוא יוצא למקום מסוכן, אומר בפשטות כי לך זה לא יזיק?!'
הבחור נסער. אז היכתה בו ההכרה, שבכל גיל ובכל מצב, שמירת העיניים היא ניסיון שדורש הקרבה, היערכות מראש, תכנון נאות, ונכונות להילחם ולהתאמץ על קדושת העיניים. מהסיפור הזה המובא בספר 'לב אליהו' עולה מסר ברור: גדול כקטן, צעיר כמבוגר, כולנו מתמודדים מול הנסיון הזה, וכולנו זוכים לעמוד בו בגבורה, הבה נתחזק עוד לשמור על קדושת עינינו!