משנה טו

הקדמה למשנה:
הגמרא במסכת עירובין (דף יג' עמוד א') שיש מחלוקת מיהו התנא שנקרא רבי נהוראי, יש אומרים שרבי מאיר בעל הנס (תלמידו של רבי עקיבא) שמו האמיתי היה רבי נהוראי, ונקרא בפי החכמים רבי מאיר, על שהיה מאיר את עיניהם בהלכה, שהיה מראה לחכמים את שני צדדי הספק ועל ידי כך חכמים היו פוסקים כפי ראות עיניהם, ויש אומרים שכל מקום שמוזכר התנא "רבי נהוראי" הכוונה לרבי נחמיה או לרבי אלעזר בן עזריה, ונקראו נהוראי על שם שהיו מאירים חכמי ישראל בהלכה.
רוב המפרשים על המשנה הזאת סוברים שרבי אלעזר בן ערך הוא שאמרה, משום שאחר שנפטר רבן יוחנן בן זכאי הלכו כל תלמידיו לעיר יבנה, ואילו רבי אלעזר הלך לעיר אחרת בעקבות בקשת אשתו, שמע רבי אלעזר לקול אשתו והלכו לעיר דיומסת שיש בה גנות ופרדסים ונהרות, לאחר כמה ימים הרגיש צער גדול ללא חבריו ורצה ללכת אליהם, אולם אשתו של רבי אלעזר אמרה לו למה לנו שנלך ליבנה? הרי מי צריך את מי הם אותך או אתה אותם? ענה לה הם צריכים אותי (וכמו שאבא שאול בפרק ב' משנה י' שהוא היה כמעין המתגבר ומכריע את כולם), אמרה לו, גבינה ועכברים מי הולך למי? ענה לה עכברים הולכים לקראת הגבינה, אמרה לו כך גם שהם יבואו אליך וילמדו איתך כאן תורה, שמע לה ובעקבות השנים שכח רבי אלעזר את כל תלמודו, אחר כמה שנים הזדמן רבי אלעזר לעירו הקודמת וכיבדו אותו בעליה לתורה, ושכעלה לתורה אמר החרש היה ליבם במקום לומר "החודש הזה לכם", התבייש רבי אליעזר מאוד, תלמידיו וחבריו הבינו שרבי אליעזר שכח את תלמודו והתפללו לה' יתברך שיחזיר לרבי אלעזר את כל מה שלמד, וה' יתברך שלח את אליהו הנביא והחזיר לו את כל מה ששכח, ועל בא ואומר התנא תלך למקום של תורה ואל תחשוב שהיא תבוא אחריך, ואל תסמוך על הבינה והחכמה שלך.

ביאור המשנה:
רבי נהוראי אומר -  היינו שהיה רגיל לומר זאת, ועיין פרק א' משנה ב', וכן עיין בהקדמה מיהו רבי נהוראי.
הוי גולה למקום תורה - יש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון אם אין תלמידי חכמים במקום שאתה נמצא בו, אזי תגלה ותלך למקום שיש שם ישבה של תלמדי חכמים ועל ידי כך  תלמד תורה מהם (ברטנורא), הביאור השני אם אין שם רב או אדם גדול שהוא תלמדי חכם, אזי תגלה למקום ששם הרב נמצא, ותלמד תורה מפיהו (רש"י, רבנו בחיי, רשב"ץ ועוד).
ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקימוה בידך - לפי הביאור הראשון, אל תחשוב ותאמר לעצמך שחבריך שהם שמעו את דברי הרב הם יבואו ויאמרו לי מה הוא אמר, ועל ידי כך יתקיים לך תלמודך שכן תלמד מהם מה שהם למדו מהרב, שזה אינו שהרי אינו דומה מי ששומע מפי הרב למי ששומע מפי התלמיד ששמע מהרב, לפי הביאור השני אל תמתין שיבוא התלמיד חכם או אותו גדול לעירך, שכן התורה לא תבוא אחר האדם, וכן אל תחשוב שתלמד מהחברים מה שהם שמעו מהרב, ואז תחשוב שתהיה יותר מהם שכן למדתי גם מהם וגם ממה שהם שמעו מהרב, שכן יש הבדל בין שמיעה מהרב לשמיעה מהתלמיד.
ואל בינתך אל תישען - וכן אל תאמר איני צריך ללכת לרב שכן אני חכם ויכול ללמוד הכל לבד, שכן אל תסמוך לעולם על הבינה שלך אלא לך תשמע עצת חכמים של אנשים אחרים, וגם כאשר האדם הלך ללמוד תורה ונמצא עם בני הישיבה אל תאמר שאתה חכם גדול ולא צריך אף אחד, אלא תמיד תשאל ותתייעץ עם החכמים, וגם עם בני גילך הלומדים שכן גם מחברי ספסל הלימודים יש מה ללמוד.   

מעשה שהיה:
מסופר על הבית הלוי רבי יוסף בר סולובייציק, שהיה נכד של רבי חיים מוואלזין והיה לומד בישיבת וואלוזין, ושמע שם כמה שיבחו והעריצו את הגאון רבי שלמה קלוגר, שה' עמו והלכה כמותו, ושהוא מגדולי התורה שבדור, לכן קם רבי יוסף ונסע לעיר ברודי שם נמצא הגאון רבי שלמה קלוגר, אולם לא היה לו הכסף הנדרש בשביל לנסוע, ופעם אחת נזדמנו תיירים שבאו מהעיר ברודי נשארו לישון לילה אחת, ורבי יוסף דיבר עם אחד מהעגלונים וביקש ממנו שיקח אותו לעיר ברודי, ותמורת זה הוא מוכן לעזור לו בטיפול הסוסים ובהחלפתו כאשר העגלון עייף, העגלון שומע את כל זאת והסכים להסכם.
למחרת בבוקר ציווה העגלון לרבי יוסף שיזפת את גלגלי העגלה, ומחמת שרבי יוסף היה עדין יצאו לו בכל ידיו דם, אולם כל פעם היה מחזק את עצמו במחשבה שהוא הולך לקראת רבי שלמה קלוגר, ובאמצע הדרך ביקש העגלון שרבי יוסף שיחליף אותו משום שהוא עייף, לקח רבי יוסף את מושכות הסוס בידיו, אך מחמת שכל הזמן היה טרוד במחשבתו בדברי תורה מה יאמר לרבי שלמה כאשר הוא יפגוש אותו, הסוסים נטו מן הדרך ונכנסו למדבר, כאשר התעורר העגלון ראה שהם לא בדרך הנכונה, והתחיל לצעוק על רבי יוסף ובסוף נתן לו סטירה, רבי יוסף לא אמר כלום וקיבל את הכל באהבה, עד שלבסוף הגיעו לעיר ברודי, והלך רבי יוסף לרבי שלמה קלוגר, אולם מחמת שהיו בגדיו מלוכלכים בבוץ ובזפת לא האמין לו שהוא נכדו של רבי חיים מוואלוזין, אולם לאחר שהתחיל לדבר עימו בדברי תורה השתכנע רבי שלמה והאמין לו, והציע לו שידרוש בשבת בבית הכנסת, בשבת כל בני העיר באו לשמוע את הדרשה של רב האורח, ומבין הבאים היה גם אותו עגלון, והנה כאשר הוא רואה פתאום שרבי יוסף עולה לבמה ומתחיל לדרוש, התחיל העגלון למרר בבכי, ובסיום הדרשה בא לפני רבי יוסף ובקש ממנו סליחה, ורבי יוסף סלח לו, ואמר לו שעכשיו בזכות ההליכה קיים מאמר חז"ל "הוי גולה למקום תורה".