פרשת ויחי

פרשת ויחי היא 'פרשה סתומה' איננה ככל פרשיות התורה שנראות כפרשה בפני עצמה (שלא מתחילה בספר תורה עם שורה אחת רווח בין הפרשיה הקודמת), ומדוע? אומר רש"י: לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. ע"כ. לכאורה נראה שאין כאן אלא דמיון מילים בלבד 'סתימת הפרשה' 'סתימת עיניהם של ישראל' 'סתימת הקץ'.
בספר 'מזקנים אתבונן' מביא לבאר שאכן במבט עמוק יותר אפשר לומר שלסתימות אלה יש מכנה פנימי משותף שממנו ניתן ללמוד על עומק המושגים סתימת עינים וסתימת הקץ. הנה בגמ' (ברכות ס) מובא הסיפור על רבי עקיבא שהלך בדרך והגיע לעיר וביקש מקום ללון, לא נתנו לו. אמר 'כל דעביד רחמנא לטב'. הלך ללון מחוץ לעיר, היה לו תרנגול חמור ונר. בא הרוח כיבה את הנר, אח"כ בא חתול וטרף את התרנגול. בא אריה והרג את החמור, אמר 'כל דעביד רחמנא לטב'. ובלילה זה באו חיילים וכבשו את העיר, ואמר להם הלא אמרתי לכם כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה.

גם על רבו של רבי עקיבא נחום איש גמזו מספרים חז"ל (תענית כא ע"ב) סיפור דומה. נחום איש גמזו היה רגיל לומר בכל מה שאירע לו 'גם זו לטובה'. פעם נסע לרומי אל הקיסר בשליחות היהודים והביא עמו דורון תיבה של אבנים יקרות, בדרך נגנבו האבנים והוחלפו בעפר בלי שירגיש בדבר, כשנפתחה התיבה בנוכחות הקיסר התברר שאין בה אלא עפר. הקיסר כעס וציוה להוציא את נחום להורג על בזיון המלך. נחום כדרכו נשאר בשלוותו באומרו 'גם זו לטובה' אליהו הנביא הופיע לפני הקיסר בדמות אחד השרים ואמר: יתכן שהעפר הוא עפרו של אברהם אבינו שבכוחו לנצח את האויבים העפר. אכן נלקח לשדה הקרב, ונעשה נס שבעזרתו נוצח האויב ונחום איש גמזו ניצל.

הסיפורים דומים אך אפשר להבחין בשני הבדלים. א- לנחום איש גמזו נעשה נס גלוי על טבעי בעוד שרבי עקיבא ניצל על ידי נס נסתר. ב- לשונו של נחום איש גמזו היתה שונה מזו של רבי עקיבא, הוא אמר 'גם זו לטובה' ורבי עקיבא אמר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. ומה הביאור בזה. מובא בשם הבעש"ט שיש כאן שתי דרגות שונות. מי שאומר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד' מדבר על ההנהגה הכללית אך אינו מתייחס באופן ישיר למאורע שלפניו, הוא רואה לפניו את מצבו הרע, אולם הוא מאמין וסומך על הקב"ה שאינו עושה רע לעולם. ולכן הוא בטוח בכך שבסופו של דבר הרעה תהפך לטובה.
ברם האומר 'גם זו לטובה' מראה על המצב בו הוא נמצא, ואומר שאין כאן רע. האמונה והבטחון שלו הם בדרגה שאינו רואה את הרע כלל וכלל, המבט שלו על העולם הזה הוא מבט שכולו אמונה, והוא רואה רק את האמת המסתתרת מאחורי מסך הערפל של העולם הזה אמת זו אומרת 'גם זו לטובה'.

בדרך זו נראה לבאר את סתימת העינים של בני יעקב. יעקב אבינו ראה לפניו את הקץ הוא ראה את תהפוכות העולם הזה באספקלריה של הקץ של הייעוד הסופי שבו תתגלה מלכותו יתברך לעין כל, ולא יהיה מקום לרע בעולם. באמצעות ראייה זו נראו לו מוראות הגלות באור חדש, הגלות אינה אלא שלב הכרחי של לידת הגאולה חבלי לידה, הם לעתים קשים אולם הם נסבלים בקלות וברצון תוך צפייה לאושר שלאחר הלידה. כאשר ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ, ביקש לפתוח את עיניהם כדי שיראו את מה שראה הוא. בראותם שייסורי הגלות העומדים בשער אינם רע אלא חלק מהטוב האמיתי יוקל עליהם לעבור את דרך הייסורים הארוכה. אולם בניו לא עמדו בדרגה זו היתה להם אמונה שלימה בבחינת כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד אבל עיניהם ראו היטב את הרע את הסבל את הייסורים הבלתי נסבלים הם ידעו והאמינו שיש קץ אבל נבצר מהם לראות אותו לעת עתה בחשכת הגלות בקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו.