פרשת שמות

בתחילת הפרשה מספרת התורה על תחילתו של שעבוד מצרים, ובפסוק נאמר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" ומיד אחר כך נאמר "ויקם מלך חדש.. אשר לא ידע את יוסף". ובמדרש רבה (שמות פרשה א) ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים, לא שעבדו המצרים בישראל. ע"כ. ויש להתבונן בזה מדוע באמת כל זמן שהיה אחד מהיורדים למצרים קיים, לא התחיל השעבוד, מה קשר זה לזה.

עוד יש להתבונן דהנה כידוע נגזר על זרעו של אברהם אבינו בברית בין הבתרים שיהיו בארץ לא להם במשך ארבע מאות שנה, ובפועל לא ישבו בני ישראל במצרים ארבע מאות שנה אלא בסך הכל מאתיים ועשר שנים. ואמרו רבותינו שהארבע מאות שנה התחילו משעה שנולד יצחק. וגם דבר זה צריך להרחיב את ההסבר בזה, מדוע מונים את הארבע מאות שנה מלידת יצחק.

בספר 'אמת ליעקב' מבאר בהקדים: דברי חז"ל במדרש שאמרו על הפסוק " קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" 'מדלג על ההרים' בזכות אבות, 'מקפץ על הגבעות' בזכות אמהות. ודילג את הקץ בשביל אבות. והסבר הדברים כך: ביאור הדבר המושג "גלות" אינו דבר הניתן להגדירו בהגדרה כוללת. אלא הוא תלוי באותו אדם שבו צריכה הגלות להתקיים. ישנו אדם שגם בהיותו בנכר בין הגויים מרגיש את עצמו בבית. וישנו אדם שלמרות שהוא מסודר מכל הבחינות ולא חסר לו דבר מכל מקום בפנימיותו הוא מרגיש היטב שהוא בגלות "בארץ לא להם". אין זה מושג פוליטי או כלכלי.
והנה האבות הקדושים למרות שהיו מבורכים בעושר וכבוד, וכחם והשפעתם על הסביבה היו עצומים, מכל מקום בפנימיותם הרגישו עצמם כגולים. ולכן 'בזכות האבות' כלומר בזכות מעלתם והרגשתם של האבות שהחשיבו את עצמם כגולים, ניתנה האפשרות לדלג ולקרב את הקץ, בכך שגם תקופתם של יצחק ויעקב בארץ כנען נחשבה כגלות.  

וכך היה גם במצרים דור היורדים למצרים, עדיין זכרו, עדיין היו קשורים מבחינה נפשית לארץ האבות, עבורם הספיק עצם היותם מוכרחים לשבת במצרים הטמאה, כדי להפוך את הישיבה הזאת לישיבה של גלות. אבל משנסתלק אותו הדור הלך אותו הקשר ונעלם, מעתה התחילו להרגיש יותר ויותר כמצריים לכל דבר, הם התחילו אף להתבולל, לבטל את הברית שנכרתה עם אברהם אבינו, מעתה לא היתה אפשרות אחרת מבחינה רוחנית, לא היו יותר בבחינת 'גלות' כדי לתת לישיבתם אופי של גלות אמיתית, היו מוכרחים להשתעבד למצרים שעבוד הגוף. ואכן כך היה מיד קם המלך החדש וחידש את גזירותיו הבה נתחכמה לו.