פרשת קרח

פרשת קרח היא אחת הפרשיות הקשות והסתומות שיש בתורה. אולם יש בה הרבה מוסר והנהגות כיצד יש לאדם לנהוג. המוסר הראשון שלומדים כמה גרועה המחלוקת וכמה כואבות תוצאותיה. הגאון ר' אליהו דסלר  זצ"ל כתב סיפור שראה במו עיניו: לפני שנים רבות, בנדודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו וידחפנו מבלי השאיר לו מקום, וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים ויזוב דמם לרוב. וכה נלחמו עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים. ורק אחדים הגיבורים שבהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ויעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו וינשכו איש את רעהו נשוך ופצוע, עדי האחד גבר ויחטוף הנבלה וינוס.

ממשיך הרב דסלר וכותב: התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו. אמרתי ללבי הן בדמו הוא, אבל ישביע את רעבונו. עליו נאמר "בנפשו יביא לחמו". ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד, וכוחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם. ירגישו חרפת מנוצחים אשר חברם היכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה.
ומסיים הרב: עתה בהתבונני ברעבון שיש באדם השואף לחומריות, עלתה בזכרוני המעשיה הזאת כי תהיה "משל" לבני האדם. הן גם המנצח בהתחרות, פצוע הוא, חולה, עייף ויגע. וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים אלא יוכפל וירבה כאמור. אבל אם כה הוא גורל המנצח, מה יהיה חלק המנוצח. ורוב העולם מנוצחים בתחרותם.

חז"ל (סנהדרין דף קי ע"א ומדב"ר יח כ) אומרים על הפסוק "חכמות נשים בנתה ביתה" זו אשתו של און בן פלת. שאמרה לבעלה מה יש לך לחלוק עם משה הרי אתה לא תרויח מכך כלום, כי אם משה הנשיא, ואהרן הכהן, אתה תלמידו. ואם קרח הנשיא, אתה תהיה תלמידו. ובכך שכנעה אותו לא להמשך אחריהם. וכבר שאלו המפרשים מהי החכמה הגדולה כאן, להבין כזה חשבון פשוט והגיוני.
בספר 'דעת שרגא' מבאר כי גדלותה של אשת און בן פלת, היתה בכך שהחכמה שלה התגלה בשעת בלבול הדעת. הרי באותה שעה שקרח חלק על משה רבינו היה מצב של בלבול חזק מאד, קרח עשה ממשה רבינו ליצנות גדולה בסיבות ונימוקים שונים הנראים כנכונים. ואכן הרבה מעם ישראל נמשכו אחריו ובראשם מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, וסברו שהצדק עם קורח. במצב כזה כשכולם היו בבלבול, היא אשתו של און בן פלת תפסה את הנקודה האמיתית, והצליחה לשכנע את בעלה לדרך האמת, וזוהי הגדלות. כי אדם יכול לעשות את החשבונות הגדולים ביותר, רק כאשר הוא שרוי במנוחת הנפש, ובשעה שהוא שליו ושקט. אבל כשהוא במצב של חוסר מנוחה, סערת רוחות, ובלבול הדעת הרי הוא מאבד את צלילות הדעת, ואינו מסוגל לעשות אפילו את החשבון הפשוט ביותר. וזה תפקיד האדם הוא שגם במצב של בלבול וחוסר מנוחת הנפש צריך לעמוד רגוע, ולהוציא את עצמו מתוך הבלבול ולנתח את העניין בצלילות הדעת ולהגיע אל האמת.