משנה יג

הקדמה למשנה:
רבי דוסא בן הרכינס היה בדור הראשון של התנאים, היה בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי, הגמרא מספרת שבימיו של רבי דוסא התירו את "צרת הבת" היינו אדם שנשא את בת אחותו ונשא עוד אישה האישה השניה נקראת "צרה", ואותו אדם מת ללא בנים (הדין הוא שמי שמת ללא בנים אשתו צריכה יבום, היינו שאח הנפטר צריך להתחתן עם אשת אחיו כדי להקים זרע לאחיו), ונחלקו חכמים בדין זה בית הלל סוברים שאסור לאח הנפטר להתחתן עם הצרה כיוון שהאישה השניה של היא ביתו, ובית שמאי סוברים שמותר לאח להתחתן עם האישה השניה, ונודע לחכמי ישראל שרבי דוסא התיר את צרת האח כדעת בית שמאי, והדבר היה קשה בעיניהם מפני שרבי דוסא היה אדם גדול והכרעתו כבית שמאי היתה הכרעה בעלת משקל רב, ולא יכלו לשאול את רבי דוסא מפני שכבר רבי דוסא היה זקן מאוד ועיניו כהו עד שנמנע מחמת כן לבא לבית מדרש, ולכן שלחו חכמי ישראל את רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.
כשהגיעו לביתו פתחה להם השפחה את הדלת והכניסה אותם לבית, וכאשר נכנס רבי יהושע אמר לו רבי דוסא אמור לתלמידך שישב ושאל אותו מי זה? ענה לו רבי יהושע זה רבי אלעזר בן עזריה, אמר לו רבי דוסא ויש לו בן לעזריה חברינו? קרא רבי דוסא את הפסוק "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב", ומי הוא זה התלמיד השני? אמר לו זה רבי עקיבא, אמר רבי דוסא אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, שב בני ירבו כמותך בישראל, והתחילו מדברים איתו בהלכות עד שהגיעו לנושא של צרת הבת, שאלו אותו צרת הבת מה הדין? אמר להם מחלוקת בית הלל ובית שמאי והלכה כדברי בית הלל, אמרו לו והרי אמרו משמך שאתה אומר שהלכה כדברי בית הלל, אמר להם יש לי אח קטן ויונתן שמו והוא מתלמידי בית שמאי והוא הורה כדבריהם, והיזהרו ממנו שיש לו שלוש מאות הוכחות שצרת הבת מותרת כדעת בית שמאי, אולם אין אתם צריכים לחשוש לו כי מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שצרת הבת אסורה כדעת בית הלל. ונראה מסיפור זה שהאריך ימים רבים כארבע מאות שנה, כך כותב הרמב"ם.

ביאור המשנה:
רבי דוסא בן הרכינס - היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
שנה של שחרית - מי שמתעצל לקום בבוקר ועל ידי זה עובר זמן קריאת שמע ותפילה.
ויין של צהרים - מי שנמשך אחר היין ושותה בצהרי היום על ידי זה נמשך לשכרות, ונמצא שבא לידי ביטול תורה, וכן בא לידי מריבה שכן אדם שמשתכר רב עם אנשים.
ושיחת הילדים - על ידי שמפטפט יותר מידי עם הילדים ומשתעשע עימם יותר מידי, אזי הוא נמשך אחריהם במעשיהם ונמצא שלא עסק במעשים טובים ולימוד תורה, (ובוודאי שאין הכוונה שלא ישחק אדם עם ילדיו, שכן לכל אחד צריך שיהיה לו זמן איכות עם ילדיו כדי שיהיו מחוברים ויוכל לגדלו, ועוד הרבה סיבות חינוכיות שיש בהם גם סיבות גשמיות ורוחניות) ונמצא בטל מעבודת בוראו.
וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - על ידי שיושב עימם ושומע סיפור ועוד סיפור אזי השיחה מושכת ונמצא בטל מדברי תורה, ומה עוד שיש לפעמים בדבריהם ליצנות ולשון הרע ודברים ריקים, וכן עלול להימשך אחרים באכילה ושתיה וקלות ראש.
מוציאין את האדם מן העולם - אלו דברים שאדם יבזבז את זמנו לריק, ונמצא שלא עוסק בתורה ולא במצוות ובמעשים טובים, אם כן הוא הולך ונטרד מן העולם הזה ללא כלום.