רוצח הבייגלה

רוברט וייסבלום הבחור החביב מארצות הברית. הוא לא  שונא ערבים,  גם הוא כמו כולנו בעלי ההשקפה הבריאה, לא מחונכים לשנוא, ובוודאי לא בנויים לנקום ולהרע. רוברט הוא בעצם בנו של מואיס וייסבלום בעל מפעל לצמיגים בלוס-אנג'לס. מואיס האב, הוא יהודי חביב, שומר מצוות, בן להורים ניצולי שואה, שהחליט, והחליט נכון, לשלוח את בנו לישיבה בירושלים. למה? "ככה". "תראו, ממני יצא פנצ'ר-מאכר, יצרן צמיגים, אולי עשיר גדול, אבל בטח לא חכם גדול. אז לפחות שרוברט בני הבכור יצא תלמיד חכם... יותר משכר נאה יקבל מואיס, על כך אין חולק". לא היה צריך יותר מדקה כדי לשכנע את רוברט לנסוע לירושלים. הוא נפרד מאמו ואחיו הקטנים בנשיקות ועלה על מטוס לארץ הקודש, עם כמה מזוודות בגדים וסכום לא מבוטל של דולרים, שיהיה.

ראש הישיבה הרב אברהם גרין אהב את הבחור ממבט ראשון. רוברט הקרין סימפטיה לכל חבריו, דיבר בנימוס לרבותיו, והשתלב מצוין בשיעורי הגמרא בעיון למרות קשיי השפה. ובמיוחד שהוא מצא ברב גרין מעין אבא שני. דלתו של ראש הישיבה היתה פתוחה לתלמיד היקר הזה, שוויתר על חיי תענוגות ועושר בארה"ב כדי להשקיע את חייו הצעירים בתורה. מעבר לשיחות בלימוד היה רוברט גורר את ראש הישיבה לשיחות על המצב, מה שנקרא עניינים אקטואליים. הביטחון במדינת ישראל הדיר את מנוחתו של הבחור האמריקאי, שבכל שיחה היה מעדכן את רבו בלב מכווץ, על פיגוע כזה או אחר שהתרחש במדינה "כבוד הרב, אנחנו בפלטרין של מלך, ארץ הקודש, אני לא תופש איך הישמעאלים הללו עושים לנו כאן טרור". ראש הישיבה הרב גרין היה גורר מיד את השיחה לאמונה בה' ובהשגחה פרטית עד לגאולה השלמה. רוברט היה שותק ומאזין, אבל ליבו היה רותח.

באחד מימי חודש שבט, בשעת הצהרים, נקרא יוסי צימר עמיתו לחדר של רוברט למשרדו של ראש הישיבה. יוסי קצת נרגש, ותמה "מה רוצה ממני ראש הישיבה?". "יוסי ידידי" הרצין הרב גרין "אני שומע כבר מספר ימים על איזו פרשייה מצחיקה שמעופפת לה ועושה נפשות בקרב התלמידים וגורמת לפרצי צחוק... דומני שהיא קשורה לרוברט וייסבלום ידידך הטוב, ומי יודע אולי גם אתה קשור לסיפור הזה". יוסי ידע במה מדובר, ידע אפילו היטב. הוא לא היה קשור לפרשייה  אם  הוא דאג להפיץ אותה ולתבל אותה בעסיסיות ישראלית עוקצנית ותוססת. "זה לא לשון הרע ר' יוסי" הסביר הרב גרין "הדברים שתשמיע לי יהיו לתועלת מרובה... אתה יכול להאמין לי".

"ובכן כבוד הרב" פתח יוסי צימר "בשבוע שעבר בשעת בוקר יצא רוברט מן הישיבה לכוון הרובע היהודי. הוא התכוון להתפלל שם תפילת שחרית באחד מבתי הכנסת  ואחר כך לחזור לסדר בוקר של הישיבה. רוברט מספר כי תוך כדי צעידה ברחוב הראשי, הוא הבחין בנער ערבי כבן חמש עשרה שעל ראשו סלסלה ענקית ובתוכה בייגל'ה חם וטרי. הנער צעד מולו קצת כפוף ומזמזם שיר בערבית. מה עשה רוברט? החליט לחמוד לצון, הוא פנה ימינה לסמטה קטנה והמתין שהנער יגיע לצומת המדרכות. אחרי חצי דקה הנער הערבי עם הבייגל'ה הגיע לפינה, ואז רוברט עשה עצמו מסתובב ופונה לכוון הרחוב הראשי והתנגש בעוצמה בסוכן המאפים הערבי. בקיצור כבוד הרב, הערבי השתטח על הרצפה, הסלסלה נסקה מעל ראשו לכוון הרצפה ועשרות בייגל'ה טריים עם שומשום התפזרו על הרצפה ועל השלוליות שנקוו מן הגשם. רוברט מספר שהערבי נחבל במרפקיו, סינן כמה קללות והתרומם כדי לפתוח בריצה ולתפוש את רוברט, אבל רוברט כבר לא היה שם. הוא נמלט בין הרחובות וחזר לישיבה...
"נו, אז מה מצחיק בסיפור הזה?" שאל הרב גרין.
"מה אני אגיד לך כבוד הרב, כמו שסיפרתי לך את הפרשה, זה אולי לא מצחיק כל כך אבל אם תשמע את רוברט יורד לפרטים הקטנים בעגה האמריקאית שלו... עד לתיאור של השומשום המהביל והזיקים בעיניו של הערבי, עד לצניחה החופשית של כל בייגל'ה לאלף כוונים... נו מה אני אגיד לך כשרוברט מספר את זה לפני ואחרי, זה סיפור מצחיק... זה הכניס הרבה צחוק ושמחת חיים לחבריא קדישא.

ליל שישי, בשעה עשר בלילה נוהג הרב גרין לתת שיעור על פרשת השבוע מתובל בהמון מוסר השכל יהודי. "אתם מבינים רבותי הצעירים, יעקב אבינו לאמיתו של דבר היה הרבה יותר חזק מעשו. הוא יכול להכניעו או בכוח הזרוע או על ידי מלאכיו המלווים אותו תדיר, אך פניו לשלום. הוא לא מתגרה בעשו. הוא משתחווה שבע פעמים הוא שולח לו מתנות לרוב ורק אם לא תהיה ברירה, הוא יילחם. אבל זו תהיה הברירה האחרונה, המפלט של אין ברירה.

מיעקב אבינו למדו דורות של מנהיגים בעם ישראל את הדרך הנכונה לנהוג עם מלכי הגויים... תפילה, דורון, השתחוויות, לרצות את האויב, לקנות מסילות אל לבו... תראו רבותי הצעירים והאהובים, כבר מספר ימים שאני נושא על לבי עול של אחריות כבדה. אני מחפש את המילים הנכונות לומר לכם, שאני חושש לעולם הבא שלי. אני חושש שאעמוד בפני בית דין של מעלה והם יעמידו אותי למשפט על רצח יהודים. השם ירחם, אני אשאל את עצמי הכיצד? הרי העמדתי תלמידי חכמים לאלפים, מסרתי נפש על שיעורים, הוצאתי ספרים למכביר, הדרתי שינה מעיני למען הגדלת תורה בישראל, ואעמוד לדין על רצח? הכיצד?! שימו לב תלמידי היקרים, בשבוע שעבר התחוללה פרשיית הבייגלה שכולכם בוודאי מכירים אותה היטב מכל הצדדים, רבים מכם צחקו והתלוצצו מהסיפור הזה  אני בכיתי. לא נביא אני ולא בן נביא, אבל אני שואל אתכם ותענו לי בכנות. הנער הזה בן החמש עשרה  שהוטח ארצה בביזיון גדול, האם הוא ישכח את העלבון? או שמא הוא ינקום? צר לי לומר, אבל לדאבון ליבי הפרשייה הזו, כנראה הוציאה לאור רוצח של יהודים, שונא יהודים עם סיבה טובה לשנוא. הם השחיתו לו את הבייגלה והוא השם ישמור, ירצה להשחית את חייהם... נורא!

לא רבותי הצעירים, אני לא מכוון לאבד את עולמי ולהידון בשמים כרוצח הבייגלה, אני לא רוצה שיאשימו אותי שגרמתי לרצח יהודים מפני שלא מחיתי, מפני שלא זעקתי. אני מוחה וזועק וקורא לכם לא להתגרות באויבינו. לא זו הדרך. להזכירכם התנא שמעון בן שטח קנה חמור ומצא על צווארו יהלום גדול, הוא החזיר את היהלום לבעליו הראשונים וכולם שמעו את הגוי אומר: "ברוך אלוקיו של שמעון בן שטח". זו דרכו של יהודי אמיתי.
רוברט וייסבלום האזין המום ונסער לדברי הרב גרין בולע בשקיקה כל מילה ועושה חשבון נפש. לקח לו שבוע ימים לאתר את שליח הבייגלה הערבי לבקש את סליחתו, ולהכניס לכיסו שטר כסף הגון שמכסה את הנזק ועוד כהנה וכהנה.
"אני סולח לך יהודי" אמר הנער הערבי "אבל ככה לא מתנהג בן אדם".
אתם מבינים, לפעמים נער ערבי נבער מדעת צאצא של פרא אדם ישמעאל, יכול להכניס מוסר נצחי בבן ישיבה.