גם זו לטובה

הסופר הנודע ר' חנוך טלר מביא סיפור מדהים שאירע בסוף העולם השניה. הנאצים ימ"ש רצחו את רוב היהודים באירופה, כוחות הברית ניהלו מלחמה עיקשת נגד הנאצים ובע"ה הצליחו גם לדחוק אותם לתוך גרמניה. הנאצים נסוגו בכל החזיתות אך לא נתנו ליהודים מנוחה הם לקחו אותם לגרמניה מסע של מאות קילומטרים חלק עשו ברגל וחלקו ברכבות.
במחנה 'ברגן בלזן' שבגרמניה לשם נלקחו חלק גדול מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסיה תוך חודש פי שלש. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא רעב צמא ומחלות היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחולק לאגפים ובאחד מהם היו גם חיילים רוסיים שבויים.
מספר ניצול מאגף זה: בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה והכריזו אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו לכן הבאנו לכם לחמניות טריות. הרעב ששרר במחנה היה נורא בלתי ניתן לתיאור. אותו יהודי במשך חמש שנים כמעט ולא אכל וכל מחשבתו הייתה נתונה רק לשאלה איך להשיג אוכל. אם היה נשאל באותו רגע מה הוא מעדיף להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה. המוח נעשה אטום ואינו מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד אוכל.

הוא נעמד בתור וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בליבו החשש שמא בדיוק כשיגיע ייגמרו הלחמניות. מחשבה זו גרמה לו לדפיקות לב מואצות, זיעה קרה ניגרה ממנו מרוב פחד. התור מתקדם שישה אנשים לפניו הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות. מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קיבל את הלחמניה האחרונה.  

הוא היה מאושר הנה בידו הלחמניה אמנם קטנה אבל טריה וריחנית, באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל מונחים סלים מלאים בלחמניות, מיד עלה בדעתו רעיון אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע לא לקחת עוד אחת. הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בין כל כך הרבה יהודים. ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור ? אמר אני ! וקיבל עוד לחמניה בידיו היו שתי לחמניות טריות הוא היה מאושר.
לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צווארו וקול מאיים לוחש באוזניו: 'ראיתי יהודי'. הוא הסתכל לראות מי הדובר, זה לא היה נאצי אלא חייל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחוזקה ואמר תן לי את הלחמניה השניה. היהודי ערך לעצמו חשבון הוא הרי אסיר כמוני מה פתאום שאתן לו, לא אתן לך. אמר בנחישות.

תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים, והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות כמעט הוציאו את נשמתו, וכשהיו בטוחים שנפח את נשמתו נטלו ממנו את הלחמניות והלכו. היהודי הרגיש את צילו של מלאך המוות פורש עליו את כנפיו, נשא עיניו למרום וקרא: ריבונו של עולם, דווקא עכשיו למות, רגע לפני השחרור ? אם רצית לקחת ממני את נשמתי במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת. וכך כשהוא מלא טענות כרימון כלפי מעלה אבדה הכרתו.

כשהתעורר משנתו ראה שמש זורחת, הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שכן הנאצים היו מעירים את כולם בארבע לפנות בוקר למסדר, ומי שלא קם לא זכה לקום יותר. אז איך יתכן שהוא ישן והשמש זורחת? ניקרה בראשו השאלה. לאט לאט חדרה למוחו ההכרה הנאצים כבר אינם נמצאים כאן הם ברחו השתחררנו, אבל למה כזה שקט מסביב הביט סביבו וראה שכולם מתים הלחמניות היו מורעלות אבל עליו נגזר לחיות ולכן הקב"ה דאג שיקחו ממנו את הלחמניות אמנם הוא סירב לתת אותם אז הוא קיבל מכות כדי שיוכל להמשיך לחיות. (ברכת דוד)