חתונה בזכות ויתור

הסיפור הבא התרחש באחד מבתי הכנסת הוותיקים בבני ברק. ר' משה - מתפלל ותיק בבית הכנסת וחבר הקהילה מזה שלושה עשורים, היה בטוח שהגבאי זוכר היטב ששבת זו היא שבת יארצייט של אביו המנוח ז"ל. לפיכך, אפילו לא טרח להזכיר את הדבר, והיה בטוח שבהגיעו לבית הכנסת - יתפלל לפני העמוד, ואף יזכה בעליה מכובדת.
אלא שבהגיעו לבית הכנסת, נדהם לראות כי לפני העמוד עומד אדם לא מוכר, אורח שאינו חלק ממתפללי בית הכנסת, העומד ומברך בקול את ברכות השחר. 'ניחא', היפך ר' משה בזכותם של הגבאי והאורח גם יחד, 'מן הסתם חשב הגבאי כי אינני רוצה להתפלל אלא מ'שוכן עד' והלאה. אתן לאורח את העמוד עד סיום 'נשמת', ועד אז אמתין' - הרהר.

כשהגיע החזן לסיומה של תפילת 'נשמת', הבחין ר' משה כי הגבאי אינו מחפש שליח ציבור ל'שוכן עד', והסיק מכך שהגבאי זוכר שהוא צריך לעבור לפני התיבה ל'שוכן עד'. אלא שלהפתעתו הרבה, החזן האורח הזר המשיך בנשימה אחת: 'על כסא רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו...'
עתה, הפכו פניו של ר' משה לחיוורות וסמוקות חליפות. הוא זעם על האורח הזר, שהעז להיכנס לבית כנסת שאינו שלו, וגם לקח ממנו את העמוד! הוא זעם גם על הגבאי שאינו אומר דבר, וכבר עמד לגשת אליו ולגעור בו על החוצפה האיומה. אלא שהוא התאזר בסבלנות, והחליט, למרות הכל, לוותר...
ויהי בעת קריאת התורה, שוב נשנה המחזה. האורח הזר נקרא לעליית שלישי, את עליית רביעי רכש עוד קודם התפילה עבור אחד מידידיו, וגם כיבד את בנו בעליית חמישי... ר' משה זעם כל כך, בקושי הצליח לכבוש את כעסו. היתכן כדבר הזה? גם להגיע לבית כנסת זר, וגם להשתלט על התפילה כולה ועל העליות בבת אחת?! למרות זאת, החליט ר' משה לוותר, להבליג, לשתוק. ולו יהיה ויתורו לעילוי נשמת אביו המנוח...

בעליית ששי, 'נזכר' הגבאי וכיבד את ר' משה, ואחר כך ניגש אליו וכיבדו בתפילת מוסף - לרגל היארצייט. 'אז אם הוא כן זוכר שיש לי יארצייט' - הרהר ר' משה, 'מדוע לא אמר לאורח הזר שאני אמור להתפלל גם שחרית? מדוע נתן את העמוד בשחרית ואת רוב העליות לאנשים זרים?'
למרות הרהורו זה, הוסיף ר' משה לשתוק באצילות וגבורת רוח. הוא ניגש לעמוד לתפילת מוסף, ולאחר התפילה הסביר לו האורח בפשטות שבבית הכנסת שלו יש חיוב קבוע, ולכן ביקש לבוא להתפלל כאן - עקב היארצייט של דודתו שנפטרה ללא ילדים. ר' משה 'הכריח' את עצמו לקבל את ההתנצלות הרפה, למרות שאינה מוצדקת - הרי הוא קודם לאורח הן בשל קביעותו, והן בשל תוקף ה'חיוב' שלו - יארצייט של אביו, לא של דודתו. בכל זאת - החליט ר' משה לוותר, להבליג, לשכוח...
ויהי לתקופת הימים, כעבור כשנתיים, הוצע לר' משה לקחת כחתן את בנו של האורח. בתו של ר' משה היתה כלילת המעלות, ואף בנו של האורח הזר ש'גנב' לו את העמוד - היה בחור שהכל גומרים עליו ההלל. ר' משה כלל לא ידע את שמו של האורח, ורק כשנפגשו המחותנים לעתיד, זיהו זה את זה מאותה שבת יארצייט...

במעמד האירוסין, ביקש גבאי בית הכנסת לשאת דברים, סיפר את הסיפור המלא ואמר: 'התבוננתי באותה שבת באצילות נפשו של ר' משה, הרי רק יהודי כמוהו היה יכול לוותר, לשתוק ולהבליג. אם חלילה לא היה מוותר והיתה פורצת תגרה או מחלוקת - הרי לעולם השידוך הזה לא היה יוצא אל הפועל! ראו נא מה כוחו של ויתור, של הבלגה, של שתיקה מרוממת!'
ואכן, סיפור זה המופיע בספר 'בפיקודיך אשיחה', מלמד עד כמה הויתור משתלם, מועיל, בעל יתרון ייחודי. אדם המוותר אינו אדם שאינו יודע לעמוד על שלו, הוא לא אדם עלוב כביכול. ההיפך הוא הנכון: הויתור מעצים, מעורר כבוד, נותן השראה, מחולל טוב. ולימים - תמיד ייחשף עד כמה השתלם, ועד כמה העניק טובה למוותר!
בית הכנסת, הוא אחד המקומות המזמן לנו הזדמנויות ויתור למכביר. פה אדם לקח לנו את המקום, אחר תפס את העמוד בדיוק כשרצינו, חפצנו דווקא בעליה הזו ופלוני לקח אותה, ובכלל - חם מדי ובגלל פלוני לא מדליקים מזגן... הבה נאמץ את דרך הויתור, הבה ניכנס לבית הכנסת, ומיד נחפש את ההזדמנויות לוותר. הויתור מרבה את אהבת החינם, הויתור מקרב את הגאולה השלימה!