תלכלך את השטיח

הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, ראש ישיבת ברנוביץ' ומגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם (מחבר ספרי 'קובץ שיעורים'), נהג לצאת לארה"ב הרחוקה לגייס כספים למימון והחזקת הישיבה. באותם ימים לא היו טיסות סדירות ונוחות כהיום, וכל מסע כזה הצריך כוחות נפש וגוף עצומים, ומסירות רבה להיפרד מהמשפחה לתקופה, להיטלטל בספינות שבועות מספר, לצאת לארץ נוכריה וזרה, וכל זאת – שההצלחה כלל לא מובטחת...

פעם סיפר, שכאשר קשה עבורו המאמץ, הוא נוטל חיזוק מדבריו של בעל הבית אחד שבביתו ביקר בעבר. 'ממנו למדתי', היה אומר, 'עד כמה חשוב להחזיק תורה, ועד כמה אסור להביט על הקשיים והנסיונות שבדרך'... ומעשה שהיה כך היה:
רבי אלחנן נהג להגיע לכתובת קבועה, אשר בעליה היה יהודי עשיר מאוד, ותומך תורה באהבה ובחיבה. בכל פעם היה מתקבל אצל אותו יהודי בכבוד מלכים, ובלי לבקש היה מקבל נדבת לב הגונה, ברוחב יד ובסבר פנים יפות.

פעם נקלע רבי אלחנן לארה"ב בעיצומו של החורף, הדרכים היו משובשות ובוציות והגשם חולל שמות ברחובה של עיר. רבי אלחנן ידע כי ביתו של עשיר זה מרוצף בשטיחים יקרים ועדינים מקיר לקיר, ולכן דחה את הביקור במעונו עד לשעה שיוכל להגיע אליו בצורה נקיה. דא עקא שהחורף המשיך להכות במלוא העוצמה, ובכל פעם כשהתקרב לביתו של היהודי העשיר – גילה את עצמו מלא בבוץ ולכלוך, ולא עלה על דעתו להיכנס כך לבית העשיר, ולהשחית את השטחים הקרים והמעודנים...
פעם אחת, כשהתקרב לבית העשיר, גילה כי לבית פתח נוסף ואחורי, ממנו נכנסים המשרתים ומביאים את צרכי הבית. כאשר חשב כן היה - אותה כניסה היתה מהמחסן, מקום שרוצף באבנים פשוטות וזולות, והיה מוזנח ומלוכלך. שמח רבי אלחנן כי יוכל להיכנס לבית מדלת זו, ואכן – דפק בדלת הזו וביקש לדבר עם בעל הבית.

בעל הבית היה מופתע: מי הוא זה ואיזה הוא שקורא לו מהכניסה האחורית? הן שם זו דלתם של משרתי הבית, ולא של אורחים מן המניין? להפתעתו, הוא מגלה בחלל הדלת את ראש הישיבה הנערץ, רבי אלחנן וסרמן, המסביר כמתנצל שלא רצה ללכלך את הכניסה הטרקלינית, ולפיכך הגיע מהדלת האחורית...
היהודי העשיר נדהם, אך התעשת במהרה. 'במחילה, ייכנס ראש הישיבה מהדלת הראשית, מהכניסה היפה לטרקלין. לא ראוי הדבר שמי שנושא בעול תורה וכל מהותו תורה, ייכנס באותה דלת עם הפועלים הנכרים!' אך רבי אלחנן לא הבין: 'לשם מה רבי יהודי? הבט וראה, כל מגפיי מלאים בוץ, כל בגדיי מלאים לכלוך. מה לך ולצרה הזאת בכניסה הטרקלינית המפוארת?'

העשיר התעקש: 'במטותא, ראש הישיבה ייצא מדלת זו, יחזור לחזית הבית וייכנס בדלת הקדמית, בבקשה! אם לא כן, ראש הישיבה הורס את חינוך בנותיי – הן כל ימיי אני מחנכן שהתורה היא החשובה מכל, והשטיחים היקרים, כל הכסף והזהב, בטלים המה לפני כבוד התורה! ועתה, ראש הישיבה מקלקל את חינוך ילדיי, לא יעלה על הדעת!
ייכנס כבודו מהכניסה הראשית, יבוא עם המגפיים והבוץ בתוככי הטרקלין, ילכלך ויהרוס את השטיחים היקרים, אך כל בני הבית יראו ויפנימו – כבוד התורה הוא החשוב מכל!'

רבי אלחנן שמע, ונהרת שמחה פשטה על פניו. יהודי בעל הבית שמבין טוב כל כך את חשיבות התורה וערכה, וכמה חשוב לו שבני ביתו יפנימו את המסר הזה, בכל מחיר! הוא פנה ונכנס מהכניסה הראשית, תוך שהיהודי העשיר מודה לו בחום על שבזכותו העביר שיעור של אהבת התורה לבני משפחתו!
ואכן, זכה אותו יהודי שהתקיימו בו דברי חז"ל 'דרחים רבנן הוה ליה חתנין רבנן'. הוא זכה ששני חתניו היו מגדולי ראשי הישיבות בטלז בארה"ב, וזרעו חונך על ברכי המסר שאהבת התורה וכבוד התורה והחזקת התורה – הם הנכסים החשובים ביותר, וטובים מאלפי זהב וכסף!

אין לנו שטיחים יקרים, למעטים מבינינו יש יכולת כלכלית גבוהה, אך גם בדברים פשוטים נוכל להעביר את המסר החשוב: אם נתייחס בכבוד ללומדי תורה, אם נעניק את כל הלב והתמיכה לבנינו היושבים באוהלה של תורה, אם ניצור חשיבות בדיבורינו ובמעשינו לתלמידי חכמים – המסר הזה יעבור לילדים שלנו, כי אין קדושה כתורה ואין רוממיה כישראל.

החזקת תורה אינה דווקא הענקת תרומות נדיבות לעמלי תורה. בוודאי, אשרי הזוכה לכך, אך גם כל יהודי יכול. החזקת תורה היא הכרה בחשיבותה, בעידוד לומדי תורה, בהענקת כבוד ללומדי תורה, או אז נפנים כי התורה היא חיינו והציר המרכזי שלנו – וכשנטמיע מסר זה בלב בנינו ובנותינו, נזכה לדורות ישרים של עוסקי ולומדי תורה.