מסירותו של הסטייפלער

בביתו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, הסטייפלער, היה זה מחזה שבשגרה. מאן דהוא אומר באוזניו דבר מה, והסטייפלער משיב בקול גבוה וחזק. שוב לוחש האיש אל תוך האוזן, ושוב הסטייפלער משיבו בקריאה קולנית, כמעט צעקה.
הכל יודעים, כי הסיבה לכך היא שמיעתו הלקויה של הסטייפלער. אוזניו אך בקושי שמעו, ולפיכך אף את קולו שלו לא היה שומע כהלכה. לפיכך, היה מדבר בקול רם, כדי שישמעו אוזניו את שפיו מדבר. מה שאין הכל יודעים, היא הסיבה שגרמה לאוזניו של הסטייפלער ולחוש שמיעתו להיות חלשים כל כך. וזה דבר המעשה:

בנעוריו, היה הסטייפלער שומע ככל אדם רגיל. אלא שברבות הימים, עם נדודי משפחתו בצל הרדיפות והצרות של אותם ימים, ברחו בני המשפחה לערבות סיביר הקפואה, יחד עם בנם הסטייפלער. המקום בו מצאו מנוח לכף רגליהם, היתה עיירה קטנה ועזובה, בה התגוררו מספר מועט של משפחות יהודיות ונכריות כאחד.
העיירה היתה מרוחקת מיישוב מרכזי מרחק מאות ק"מ, ולפיכך נחשבה לטרף קל עבור שודדי דרכם מצויים. הללו חיפשו בדיוק עיירות כאלה, כאשר באישון ליל – עת הכל נמים את שנתם, היו פורצים לאחד הבתים, מרוקנים את מעט הרכוש שהיה בו, אוכלים לשובע ושותים לשוכרה, והופכים את הבית לחורבה. אם מי מבני הבית היה מעז להתנגד – אחת היתה דינו למוות, בכדי שלא יפריע לחגיגת השוד...

כדי להתמודד עם השודדים, נאלצו תושבי העיירה לעשות תורנויות שמירה בשער העיר. כך, מדי לילה התייצב על משמרתו אחד מבני העיירה, והיה מביט כל העת בדריכות על הדרך המובילה אליה. אם ראה מרחוק שיירה חשודה מתקרבת – היה זה עבורו האות לפצוח בזעקות, למען יקומו כל בני העיירה לקדם את פני הפורעים ולהניסם.
בליל שבת אחת, היה זה תורו של הסטייפלער להתייצב למשמרת. בשעה היעודה עזב את הבית הקטן ויצא אל הכפור שבחוץ. הטמפרטורה צנחה הרחק מתחת לאפס, והסטייפלער החיש את צעדיו לעמדת השמירה, שם ישנו מעיל עבה ומחמם כדבעי, אשר רק כשעטופים בו ניתן לשרוד לילה שלם בקור העז.
מיד בבואו אל עמדת השמירה, חשכו עיניו. הנכרי שקדם לו בתורנות תלה את המעיל על העץ הסמוך, וכבר הספיק להתרחק כברת דרך. עתה היה על הסטייפלער להוריד את המעיל מהעץ וללובשו, אלא שאז נזכר:
שבת! הורדת המעיל מהעץ עשויה להיות שימוש באילן, שחז"ל אסרו לעשות בשבת!

אך מאידך, מה יעשה? וכי יוכל לשרוד את הלילה בקור הנוראי הזה לולי המעיל? והרי הוא עלול לקפוא אם לא ימהר ללבוש את המעיל, התלוי כה קרוב אליו אך גם כה רחוק מהישג ידו!
עם כל דקה שחלפה, הלך הקור והתעצם. הרוח העזה הכניס את הכפור אל בין עצמותיו, והוא חש כי כוחותיו אוזלים. החל הסטייפלער מחכך את ידיו זו בזו, קופץ מרגל לרגל, מנסה לרוץ סביב עצמו, לרקוד, לקפוץ...
אך הקור אינו מרפה, רק הולך ומחריף. בהישג ידו תלוי המעיל, אך חז"ל הקדושים אסרו להורידו מהעץ!

'אולי זהו פיקוח נפש'? חכך בדעתו. 'יתכן, אמתין עד שאחוש כי הגעתי לשערי מוות ואז אוריד את המעיל מהעץ' החליט. אם מותר עתה להוריד את המעיל מהעץ, זו שאלה מורכבת, שהכפור – חזק ועוצמתי ככל שיהיה – אינו יכול להכריעה!
הקור העז לא הרפה, והרוחות הסוערות המשיכו בדרכן הסוחפת. על יד העץ הגבוה והמעיל הנח עליו בשלווה עומד עלם צעיר, איש אינו רואה, איש אינו יודע. רק הקב"ה וכל פמליא של מעלה מביטים ורואים את מסירות נפשו של הנער היהודי לשמור שבת כהלכתה, בכל פרטיה ודקדוקיה!
השעות הארוכות חולפות באיטיות מרגיזה, אך בסופן כבר החלה זריחת השמש, אור ראשון של יום השבת עולה מהאופק המרוחק. הסטייפלער מביט בשמים המתבהרים, ויוצא בריצה אל עבר בית הוריו...

על סף הדלת, הוא נופל מתעלף. בני משפחתו פותחים את הדלת, ומגלים על סיפה את בנם האהוב, שוכב כגוש קרח בפתח הבית. רחצו את גופו במים חמים, הרוו את נפשו במרק מהביל, והושיבו אותו אל מול התנור, עד שיפשיר קמעא...
כששבו אליו כוחותיו, סיפר להם הסטיילפער את כל דבר המעשה, והנה – להפתעתם – הסטייפלער שהיה רגיל לדבר בשקט ובעדינות, מספר את הסיפור בקול רם וגבוה. לאחר בדיקה נוספת התבררה האמת הקשה: אף כי הסטיילפער הצליח להחזיק מעמד בקור המקפיא, היה זה רק בזכות שחימם את ידיו ורגליו כל העת. אך לאוזניו לא היה לו פנאי - - -
לפיכך, בשל העובדה כי אוזניו קפאו, איבד הסטייפלער את היכולת לשמוע לכל ימי חייו!

האם הסטייפלער התחרט על כך? האם בדיעבד היה נוהג אחרת? ברור שלא. היה ברור לו שהוא עלול לשלם מחיר יקר לכל החיים, אך על שמירת השבת לא רצה להתפשר. כי יותר משהוא חפץ באוזניים, הוא חפץ לעשות רצון אביו שבשמיים!
בכל מחיר, בכל מקום, בכל מצב: יהודי רואה לנגד עיניו את רצון קונו כמכריעה ביותר והקובעת בכל רגע ולפני כל פעולה. נכון, לא תמיד זה קל. נכון, לפעמים אפשר למצוא פשרה. נכון, ייתכן כי הדבר דורש מאמץ עילאי – אך את זה בדיוק למדנו מהסטייפלער או – להבדיל – מצפרדעי מצרים: כשהקב"ה אומר משהו, מקיימים במסירות עילאית!