המגיפה הקטלנית

יהודי אוסטרהא התהלכו מזה מספר שבועות כואבים ודואגים. מגיפה קשה פרצה בעיר, מחלה נוראית שהלכה והתפשטה בין תושבי העיר, שרבים מהם הפכו ברגע אחד לחולים מיוסרים, חלקם הגיעו ל"ע לשערי מוות. טובי הרופאים זומנו לעיר, הרשויות ניסו לשלוח תרופות וציוד רפואי, אך כל אלה לא הפסיקו את התפשטות המחלה, אלא ההיפך – נראה היה שאם כל רופא או תרופה המגיעים לעיר – המחלה רק מתחזקת ומתפשטת.
הדאגה הבה הפכה לפחד משתק. כשאין בית שאין בו חולה, כל תושב חושש שהוא הבא בתור. לדאבון לב החשש היה מוצדק, כי ככל שהמחלה התפשטה כך מספר החולים הלך ועלה. מפלס הדאגה זינק לשיאים חדשים, כאשר הגיעה הבשורה כי הרופא הגדול במדינה הרים ידיים בייאוש, כאילו הודיעה כי אין לעיר תקוה.

יהודים מאמינים בני מאמינים, יודעים כי הרמב"ם אומר שצרה המתרחשת ל"ע אינה במקרה, אלא גזירת שמים היא הדורשת תיקון המעשים. בצעד חריג הורה רב הקהילה לכנס את כל בני העיר לעצרת תפלה והתעוררות בבית הכנסת הגדול, לקרוע שערי שמים בבקשה ובתחינה, ולפשפש בנבכי המעשים על מה עשה ה' ככה לעיר גדולה ונאמנה בישראל.
עם סיום העצרת, ביקש הרב כי היודע דבר על עניין מסויים הטעון תיקון בעיר, יבוא ויודיעו ויפה שעה אחת קודם, אולי מחמת עניין זה הוטלה הגזירה הנוראה. ואכן, בשעת ערב נשמעו דפיקות חלושות בדלת ביתו של הרב, כאשר העומד בפתח הבית מבקש לומר לרב דבר מה ביחידות.
'כבוד הרב', פתח היהודי שבפתח הדלת, 'חושבני שאולי אני יודע את הסיבה לגזירה הנוראה.' 'פתח פיך ונשמע מה היא', אמר הרב בחוסר סבלנות, 'הן חיי כל תושבי העיר על כף המאזניים!'

'ישנו יהודי הגר בקרבת ביתי, ומעשיו נראים מפוקפקים ביותר. ראשית, יהודי זה אינו נוהג לבוא לבית הכנסת. מעולם לא ראיתיו מתפלל עם הציבור בבית הכנסת, וזו כבר עובדה שקשה להתעלם ממנה. שנית, היהודי הזה נוהג כתמהוני ממש: יוצא מביתו בשעת לילה מאוחרת, הולך אל הבלתי נודע ושב רק עם שחר. מי יודע אלו מעשים נוראים הוא עושה, אולי בעטיים הגיעה עלינו הגזירה הזאת...'
'הלילה לא תעלה על יצועך', קבע הרב, 'אלא תצא אחריו בצוותא עם שכן נוסף ותעקוב מה מעשיו. עלינו לברר עניין זה היטב!' פסק קצרות. ואכן, בשעת ליל מאוחרת, מיד אחרי שהיהודי התמהוני עזב את ביתו, חמקו אחריו חרש גם שכניו. כפי שציוה הרב, הם עקבו בדריכות אחרי מעשיו של 'התמהוני', וראו אותו נכנס ליער. המשיכו אחריו למעבה היער, עד שהפחד שיתק אותם והם שבו על עקבותיהם, לא לפני שראו שהתמהוני ממשיך לעומק היער, ללא מורא וללא פחד.

בשעת בוקר מוקדמת, שבו והתייצבו לפני הרב. 'עשינו ככל אשר ציויתנו, אך הלה מהתל בנו להנאתו. הוא נכנס אל עומק היער בשעות כה מאוחרות, עד שאיננו מעיזים להמשיך במעקב אחריו. לא זו בלבד שתמיהותינו בעניינו לא יושבו, אלא גדלו שבעתיים...'
באותו ערב, החליט הרב כי הוא מצטרף למעקב. הן לא יעלה על הדעת כי מתבצעים בתחומי אחריותו פעולות לא ברורות, והרב אינו יודע דבר. הרב עם מלוויו הגיעו אל מעבה היער, אך שוב – כאתמול, הפחד שלח את המלוים אחור, והרב המשיך בגפו אחרי היהודי התמהוני, עד שמצא אותו מתיישב על אבן במעבה היער.

וכאן, נקרעו עיני הרב בתדהמה: היהודי הדליק נר קטן, והחל לומר לאורו תיקון חצות בבכיות עצומות. אך הפתעתו גברה עוד, כששמע שיהודי נוסף בוכה ומקונן עמו, למרות שבוודאות גמורה לא היו ביער אלא היהודי 'התמהוני' והרב הצופה בו!
למחרת, בשעה מוקדמת מאוד, ציוה הרב לקרוא לאותו יהודי. 'יסלח לנו מר שחשדנו בו', פתח הרב בהכנעה, 'רק עתה יודעני כי איש קדוש שרוי בתוכנו, ואנחנו לא ידענו. חפץ אני לדעת, מיהו היהודי המקונן עימכם בצוותא, רק קולו נשמע אך אינו נראה, וכיצד מר אינו חושש מחיות היער עד שהוא יושב בקרבם מדי לילה?'
הבין הצדיק הנסתר כי 'נתפס', וביקש מהרב לעשות אסיפה רבתי, לכנס את כל בני העיר לבית הכנסת הגדול, ושם יסביר את פשר מעשיו וגם יגלה מה הסיבה למגיפה הקשה. הורה הרב להודיע על אסיפה גדולה אשר חובה על כל בני העיר להשתתף בה, ואכן, בשעה היעודה התמלא בית הכנסת מפה לפה.
הס הושלך בעת שעלה הצדיק הנסתר לשאת דבריו, וכך פתח ואמר: 'המרא דאתרא שאל, מיהו היהודי המקונן עמי בצוותא ואינו נראה לעין כל, ומדוע אינני חושש מחיות היער. ובכן, היהודי המקונן עמי הינו ירמיהו הנביא, המזדמן אליי מדי לילה לקונן על צער השכינה...' כל הקהל הביטו מרותקים בצדיק הנסתר אשר התגלה לפתע, וזה המשיך:
'אינני חושש מחיות היער, כיוון שאני מקפיד שלא לדבר כשהתפילין בראשי, והלא על התפילין נאמר 'וראו... כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך' – וממילא חיות היער יראות ממני, ולא אני מהם...'

וכאן הרעים הצדיק בקולו: 'מסיבה זו אינני מגיע לבית הכנסת לתפילה – לפי שאני מקפיד שלא לדבר עם תפילין שיחת חולין, אך בבית הכנסת כאן הפכו את שיחת החולין בתפילין להיתר מוחלט, עד שאין פוצה פה כנגד. מסיבה זו נגזרה על העיר גזירה כה קשה, כי שיחת חולין עם תפילין היא סכנה של ממש, והיא שהביאה את המגיפה הנוראה. אם רצונכם לעצור את המגיפה, יש לתקן תקנה שתאסור בתכלית האיסור שיחת חולין עם תפילין, או אז תבוא הרפואה לעיר.'

תושבי העיר הביטו המומים בצדיק וברב, מזועזעים מהגילוי ונחרדים מיד ה'. עוד באותו יום, קבע הרב כי בבתי הכנסת בעיר אסורה שיחת חולין עם תפילין, ואף ציוה לעשות שלטים גדולים המסבירים תקנה זו, ולעטר בהם את בתי הכנסת, על מנת שגם אורחים מזדמנים יקפידו על תקנה זו.
ואכן, בזכות החיזוק בנושא חשוב זה שלא לדבר בתפילין, באותו יום המגיפה נעצרה, וליהודי אוסטרהא היתה הרווחה.

הנה כי כן, כמה נוכל ללמוד מסיפור זה על חשיבות העניין שלא לדבר עם התפילין. ההקפדה להימנע משיחת חולין עם התפילין, אפילו לחסוך משפט אחד מיותר שיכול להיאמר בעוד מספר דקות, היא מעלה רבה וגדולה המביאה בכנפיה ישועות רבות ונפלאות. צריך לזכור בשעת מעשה, ולהתאפק עוד מעט קט, עד שנוריד את התפילין.
הלוואי ונזכה!