לפתוח דלת בפיג'מה

הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל נודע בהתמדתו המופלאה, שהיתה לשם דבר. לא פסיק פומיה מגירסא, שלוש מאות ששים וחמש יום בשנה היה עוסק בתורה, שקוע בנבכי סוגיותיה והלכותיה. אין פלא איפוא, כי כשביקש אחד הבחורים לקבוע עמו חברותא, לא ראה רבי אברהם כל פגיעה במעמדו ללמוד עם בחור צעיר לימים, ושמח לקבוע עמו חברותא מדי שבת בשבתו, בשעות הצהריים, אחרי סעודת שבת...
במשך כמה שבועות, הגיע הבחור לביתו בשעה היעודה, נקש על הדלת ונכנס אל הסלון, בו כבר ישב רבי אברהם והספר פתוח לפניו. שבת אחת, הגיע הבחור ללימוד החברותא הקבועה בשעה היעודה, ובטעות, יצאה שגגה מתחת ידיו והוא לחץ על הפעמון...
צלצול חד וצורמני החריד את ביתו של רבי אברהם, צלצול שעוצמתו היתה כפולה ומכופלת בשל העובדה כי שבת היום, וצלצולים אינם נשמעים ביום השבת... לא היה זה צלצול ארוך, בחלוף שניות בודדות נזכר הבחור והפסיק לצלצל, אך די היה בו כדי להישמע בקול רם, חד וברור, ואין ספק כי מישהו כאן טעה ושגגת שבת יצאה תחת ידו...

עתה, עמד הבחור מאחורי הדלת הסגורה ופניו החוירו כסיד. הוא ידע כי רבי אברהם לא חושדו בחילול שבת, ועם זאת, הוא רצה כי האדמה תפער פיה תחתיו ותקבור אותו מבושה... ככה, בבית רבו, לחלל את השבת אפילו בטעות? פניו הסמיקו והחוירו לסירוגין, והוא ברר את מילותיו, כיצד יאמר לרבו כי היתה זו טעות מצערת, ואולי יבקש ממנו דרך תשובה, הרי לא נעים לעבור על אירוע כזה כלא היה דבר...
הוא ציפה לדלת שתיפתח, אך זו לא נפתחה. חולפות חמש דקות, ועדיין – הדלת לא נפתחה. 'מוזר,' הרהר הבחור, 'הרי בוודאות שמע רבי אברהם את הצלצול, והוא כנראה משער כי אני הוא העומד בפתח. מסתבר שכהרגלו הוא יושב בסלון, ממש מעבר לדלת. מדוע איפוא הוא אינו פותח?'
חלפו עוד חמש דקות, והדלת עודה סגורה. הבחור העומד בחוץ החל להתאושש מההלם הראשוני, וכבר חלפו בראשו מחשבות שמא ואולי היה הצלצול קצר ממה שנראה, ואולי – היה רבי אברהם בדיוק במקום אחר ולא שמע את הצלצול... כשחלפו חמש דקות נוספות ועדיין הדלת סגורה, הרשה לעצמו הבחור לדפוק בבטחה על הדלת, הן אם הדלת לא נפתחה עד עכשיו – מסתבר כי רבי אברהם לא שמע את הצלצול...

גם עכשיו לא נפתחה הדלת מיד. בחלוף כמה שניות שמע הבחור ממרחק קול פסיעות בנעלי בית, ורגע אחר כך נפתחה הדלת עד כדי מחציתה, ומעברה השני הציץ ראשו של רבי אברהם, לבוש בפיג'מה... 'סליחה' התנצל רבי אברהם, 'הלכתי בדיוק לישון, רציתי לקום לפני שתבוא אבל לא הספקתי. אוי, כה שלא נעים לי ממך... הטרחת עצמך לבוא אליי, ועדיין אינני מוכן לקבל פניך... אני מתנצל, אבל אבקשך להיכנס בבקשה לסלון ולהמתין קמעא, עד שאתלבש ואבוא ללמוד אתך בשמחה...'
אבן ענקית, סלע שאין מילים לתאר את גודלה, נגולה מליבו של הבחור. 'ניסי ניסים', הרהר לעצמו, 'בדיוק השבוע עלה רבי אברהם על יצועו לשינה בשבת אחר הצהריים, וישן שינה עמוקה בעת שצלצלתי. אם הוא לא התעורר מיד מהצלצול – משמע הוא כלל לא שמע אותו'...
אחרי כמה דקות, הגיע רבי אברהם לבוש כיאות, התנצל שנית מעומק הלב על שנרדם, ושקע בלימוד, בצוותא עם החברותא...

רק שנים אחר כך, גילו בני ביתו כי רבי אברהם, ככל שבת בשבתו, ישב בסלון ולמד, ממתין לבוא החברותא. מיד כששמע את הצלצול, רגע לפני שפתח את הדלת, הבין כי הבחור שצלצל עומד מאחוריה חיוור ומבוייש, והחליט להוציא לפועל הצגה מושלמת – רץ לחדר השינה, פשט בגדי שבת ועבר לבגדי שינה, המתין עוד כמה דקות, והגיע לדלת כשקורי שינה תפוסים בעיניו...
לנהוג כבוד. לפעמים אפילו מילה טובה לא צריך לומר, מספיק למנוע חבר מבושה, לא להפנות מבט לועג, לא להפנות מבט כלל. מי שלנהוג כבוד בחברו עומד בראש מעייניו, לא מתבלבל כשהוא שומע צלצול, והופך למציג מוכשר, מוכשר עוד יותר בנהיגת כבוד ברעהו...