Written by:
מה עדיף קדיש או קדושה? האם חייב לעמוד בקדיש? האם צריך לפסוע שלוש פסיעות בסוף הקדיש?
1. עניית "אמן יהא שמה רבא" יותר חשובה מקדושה, ולכן אם שומע בבת אחת ממנין אחד קדיש ועונים אמן יהא שמה רבא וממנין אחר שומע קדושה, יענה אמן יהא שמה רבא, ומכל מקום אם מגיע למקום ששם אומרים קדושה ומקום אחר אומרים שם קדיש שלאחר שמונה עשרה, עדיף שילך למקום הראשון ששם אומרים קדושה, משום שעל ידי כך הוא גם עונה קדושה וגם אחר שיבימו חזרה הוא ישמע קדיש שאחר החזרה, ויענה אמן יהא שמה רבא ונמצא מרוויח את שניהם.
אם התחיל לענות אמן יהא שמה רבא, ושמע מנין אחר שאומר קדושה, לא יפסיק כדי לענות קדושה, אולם אם כבר ענה ואמר "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך", יפסיק ולא יאמר את ההמשך ויענה לקדושה, ואם שמע קדושה והתחיל לענות לקדושה, ובאמצע הקדושה שומע ממנין אחר שעונה אמן יהא שמה רבא, לא יפסיק מהקדושה כדי לענות יהא שמה רבא, אלא ימשיך בקדושה.

2. כאשר אומר קדיש יזהר להדגיש את האות "ג" של המילה יתגדל, כדי שלא יהיה נראה כאילו אומר יתקדל, וכן יזהר שאומר "בעלמא די ברא כרעותה" שיפריד בין המילה די למילה ברא, ולא יאמרם יחד ויהיה נשמע דיברא, ויפסיק מעט אחר תיבת "כרעותיה".

3. נחלקו הפוסקים בביאור המילים של "יהא שמה רבא" מה הכוונה רבה יש שכתבו הכוונה גדול, ויש שכתבו שלם, וכך פירש רבנו האר"י, שאנו מתפללים שיהא שמו של ה' יתברך שלם, שהרי נשבע ה' יתברך שלא יהיו שמו וכסאו שלמים עד שימחה עמלק מן העולם, וכך צריך לכוון.

4. כאשר עונה אמן יהא שמה רבא וכו', יפסיק מעט בין עניית אמן לבין יהא שמה רבא וכו', ולא יפסיק בין תיבות "יהא שמה" לתיבת "רבא" אלא יאמרם ביחד, ובתיבת "מברך" האות "ב" היא בניקוד קמץ והאות "ר" היא בפתח, ולכן אומרים מברך ולא מבורך, וידגיש את האות "ה" בתיבת "שמה", ונכון יותר לומר תיבת "שמה" ללא האות "י", וכן יש לומר "לעלם ולעלמי עלמיא" היינו עם האות "ו" במילה ולעלמי, כדי שיהיה "ו" החיבור, ובמדרש כתוב "אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי את אליהו הנביא ועימו היו ארבעת אלפים גמלים טעונים, שאלתי אותו מה אלו טעונים? אמר לי אף וחימה (שמות של מלאכי חבלה) ממי שמספר בין קדיש לברכו, והין ברכה לברכה, ובין פרק לפרק, ובין אמן יהא שמה רבא ליתברך, ומסיים הבית יוסף משמע שאסור להפריד בין עלמיא ליתברך.
ויזהר לומר "לעילא מן כל ברכתא" ולא יאמר מכל ברכתא, והאשכנזים נוהגים לומר בעשרת ימי תשובה לעילא מכל ברכתא, משום שהם מוסיפים ואומרים פעמים לעילא ולעילא, ואלם מנהג הספרדים אינו כן ואל מוסיפים עוד לעילא בעשרת ימי תשובה, וכן תיבת "תשבחתא" האות "ת" הראשונה יאמרה בניקוד חיריק ולא בשורוק.

בקדיש תתקבל מנהג הספרדים לומר "תתקבל צלותנא ובעותנא עם צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל" (הפירוש  תתקבל התפילה שלנו והבקשה שלנו עם התפילה והבקשה של כל בית ישראל) והטעם בזה משום שאמרו חז"ל שלעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור, ומנהג האשכנזים לומר "תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל", ובסיום יאמר "קדם אבונא דבשמיא" ולא יאמר קדם אבונא דבשמיא וארעא, משום שכאשר אומר תואר של אבינו זה שייך על השמים ולא על הארץ.
בקדיש על ישראל יש אומרים "יהא לנא ולהון ולכון", ויש אומרים "יהא לנא ולכון ולהון", וכך עדיף לומר, וכן יש לומר "מארי שמיא וארעא" שכן מארי פירושו אדון, ולכן כאן שייך לומר ארץ, שכן אנו אומרים שיהיה חן וחסד ורחמים (חנא וחסדא ורחמי) מלפני אדון שמים וארץ.

5. מנהג הספרדים לענות "אמן, יהא שמה רבא מברך לעלם ולעמי עלמיא יתברך וכו' עד דאמירן בעלמא", והאשכנזים נהגו לומר עד "יתברך", ויש כאלו שנהגו לענות עד "עלמיא", והעונה אמן יהא שמה רבא וכ' עד דאמירן בעלמא (היינו למנהג הספרדים), והתחיל לענות אמן יהא שמה רבא וכו' ולא הספיק לסיים עד דאמירן בעלמא, והשליח ציבור כבר הגיע ל"שמיה דקודשא בריך הוא", הדין הוא שלא יפסיק כדי לענות "אמן", אולם אם כבר השליח ציבור הגיע ל"דאמירן בעלמא" והוא עדיין באמצע יהא שמה רבא וכו', יפסיק ויענה אמן מפני שזה אמן של חיוב מן הדין.

6. מנהג הספרדים שהציבור לא עומד בשעה ששומע קדיש, אולם אם כבר היה עומד והתחילו לומר קדיש לא ישב, עד שיסיים לענות "יהא שמה וכו' עד דאמירן בעלמא", וכן אם נכנס אביו או תלמיד חכם או זקן וצריך לעמוד מפניו, אזי אפילו שישב בתחילת הקדיש כיוון שקם צריך להישאר עומד עד סוף חמישה אמנים ראשונים, אולם אם לא עמד ממש על רגליו אלא עשה רק קימה קצת של הידור, לא צריך לעמוד ויכול להמשיך ולשבת, ובליל שבת כיוון שמקבלים נשמה יתירה בשבת, ובעניית ברכו מקבלים את תוספת הרוח, לכך נוהגים לעמוד בשעת חצי הקדיש (ויש גם כאן כאלו שנהגו לשבת ורק בברכו של ערבית של שבת עומדים), ומנהג אשכנזים לעמוד תמיד בשעת הקדיש, בין בחול בין בשבת ואין הבדל בין כל הקדישים, וספרדי שמתפלל עם אשכנזים שהציבור עומדים, יעמוד איתם כדי שלא יהיה שונה מהם.

7. מנהג ישראל שהאומר קדיש כורע חמש כריעות באמירת הקדיש, ואלו הן: 1.כשאומר "יתגדל" 2. כשאומר "יהא שמה רבא" 3. כשאומר "יתברך" 4. כשאומר "בריך הוא" 5. כשאומר "ואמרו אמן" בסוף החצי הראשון של הקדיש.
כריעות אלו צריכות להיות ממש כמו כשכורע בשמונה עשרה, ולא מספיק שמוריד את הראש בהכנעה.

8. הבן איש חי כתב שדווקא בקדיש תתקבל שאחר שמונה עשרה אז צריך לחזור שלוש פסיעות כמו בתפילת שמונה עשרה, מפני שדווקא קדיש זה חוזר על חזרת השליח ציבור, אולם בשאר קדישים אין צריך לפסוע לאחור שלוש פסיעות, אולם לפי דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל צריך לפסוע שלוש פסיעות בסוף כל קדיש שמסיימים בו "עושה שלום", ואין חילוק בקדישים, וכן אין חילוק בין השליח ציבור לשאר כל אדם שאומר קדיש "יהא שלמא" או קדיש "על ישראל", שבכולם צריך לפסוע לאחוריו שלוש פסיעות, ולכן להלכה נכון שיפסע שלוש פסיעות בסוף כל קדיש שיש שמסיימים בו "עושה שלום במרומיו", ואין חילוק בין שאר אדם לשליח ציבור, וכן אין חילוק בקדישים.