פרשת בהר

פרשת בהר עוסקת בתחילתה במצות השמיטה, התורה מתחילה לבאר בכללות את המצוה ואח"כ בפרטות את הדינים הנוהגים בשמיטה, לאחר מכן התורה מפרטת דיני היובל עם כל הדינים הנלוים בדיני מכירת קרקעות ובתים. ואח"כ באה פרשת בחוקתי שעוסקת במתן שכר המצוות ובהיפך.
במכילתא (פ' יתרו בפסוק 'לך אל העם') מובאים דברי ר' ישמעאל שאמר בתחילת הענין מה הוא אומר 'ושבתה הארץ שמיטין ויובלות ברכות וקללות', ובסוף הענין מה הוא אומר: 'אלה המצות והחוקים'. אמרו מקבלים עלינו, כיון שראה שקיבלו, נטל את הדם וזרק על העם, ואמר 'הנה דם הברית' ע"כ. מבואר דסובר ר' ישמעאל שפרשת בהר וברכות וקללות שבחוקותי נאמרו בתחילה קודם שקבלו ישראל ברית התורה בהר סיני. בספר 'מנחת עני' שואל: יש להבין מה נשתנו מצות האלו להיות יסוד לברית התורה שכרת ד' עם ישראל, יותר משאר המצות, שאמנם יצדק זה לענין ברכות וקללות, מפני שכוללים את כל התורה ביעוד שכר ועונש, אבל לא יצדק זה לענין שמיטין ויובלות שהן מצות יחידות.

והסביר בעל ה'מנחת עני' כי במצות שמיטה נוסדים שלשה כללי התורה, שהם: א) להאמין שהקב"ה ברא העולם. ב) להאמין שמשגיח לתת לאיש כדרכיו. ג) מצות "ואהבת לרעך כמוך" שקרא התנא כלל גדול בתורה. הכלל הראשון- שהקב"ה הוא בורא עולם, מורה במה שתשבות הארץ בשנה השביעית שבת לה' כמו שכתוב לענין שבת 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'. ומה שצריך שני זכירות אחת של שבת ואחת של שמיטה, לפי שבמצות שביתת השבת, 'האדם' הוא השובת ממלאכה, כדי שיזכור כי בכדי שיקיים הוא את התורה ברא הקב"ה את העולם. אולם בשנת השמיטה 'האדמה' היא השובתת, שהרי האדם מותר בכל המלאכות חוץ מעבודת הקרקע, ובזה בא להזכיר לאדם כי הארץ שייכת להקב"ה, והוא הבעלים עליה כי הוא בראה.  

העיקר השני- שהקב"ה משגיח לשלם שכר לעושי רצונו ולתת לאיש כדרכיו. נרמז במה שכתוב 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וציוויתי את ברכתי לכם', שמורה שהקב"ה משלם שכר השמיטה מיד בברכה הנראה לעינים ע"י שמצוה את הברכה בשנה השישית, ולא בלבד אחר שקיימו את המצוה, כי אם באמונה כבר בשנה הששית עוד טרם שבת בשנה השביעית מפני שהוא יודע העתידות שיעשה כן, לכן שולח הוא את הברכה כבר בשנה השישית, שיספיק לאדם השובת בשביעית מעבודת הארץ.

העיקר השלישי- 'ואהבת לרעך כמוך' שפירש הלל מה דסאני לך לחברך לא תעביד, דהיינו שישוה את העני לו לגמרי וזה נתקיים ביותר בשביעית כדכתיב 'ובשביעית תשמטנה ונטשת ואכלו אביוני עמך' שלא בלבד שלא הותר בשביעית להביא תבואת שדה שלו לביתו יותר ממה שצריך לו, כי אם לעזוב אותה לאביונים, אלא שגם מה שבביתו הוצרך להפקיר לעניים ולעשירים כשהגיע זמן הביעור ובזה נתקיים בבירור מצות 'ואהבת לרעך כמוך'.

ובמצות יובל נתייסד התכלית של האמונה לירש ימות המשיח וחיי העולם הבא, שמצות גאולה שנתקשרה עם היובל כדכתיב 'גאולה תתנו לארץ' מרומז על הגאולה העתידה כדאיתא במדרש (תנחומא) אני עתיד ליתן לכם שכר אם תקיימו מצותי וכאשר תקרב שנת הגאולה אני גואל אתכם.