הפוך על הפוך

כשאנו רוצים להסיח את הדעת מנושא כלשהו, בדרך כלל אנו יכולים לעשות זאת על ידי מיקוד המחשבה בנושאים אחרים. זאת מאחר שמטבע הדברים איננו יכולים לחשוב בו- זמנית על שני דברים שונים.
אף שכולנו משתמשים באמצעי זה מדי יום ביומו, למעשה העצה הזו יעילה רק עד שלב מסוים, וממנו ואילך היא פועלת בכיוון ההפוך. כל עוד אנו עוברים במחשבתנו מנושא לנושא, בלי להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת, אנו מצליחים להסיח את הדעת מן הדבר שאיננו רוצים לחשוב עליו, אבל כאשר אנחנו מתמקדים ברצון להסיח את הדעת, ישנה נקודה שממנה והלאה, ככל שנתאמץ יותר לעשות זאת כך נסתבך יותר במחשבה שממנה אנו מנסים לברוח. הדברים נכונים במיוחד כאשר אנו מבקשים להסיח את הדעת מתוך לחץ ופחד מעצם המחשבה.

זאת משום ש'היסח הדעת' יכול לבוא ב'היסח הדעת', אבל כאשר חושבים במלוא הריכוז ובמלוא העוצמה איך להסיח את הדעת מדבר כלשהו, תשומת הלב המרובה שאנו מעניקים למחשבה שאנו רוצים לדחות, פועלת בצורה הפוכה, והיא היא הגורמת לנו שלא נצליח בשום פנים ואופן להסיח את הדעת מן הדבר שאנו מנסים כל כך להסיח את הדעת ממנו.
הנה דוגמה אופיינית שמשתמשים בה כדי להמחיש את הרעיון הזה: אם נבטיח לאדם סכום כסף גדול אם הוא לא יחשוב על דוב לבן, למשל, במשך שישים שניות, הוא לא יצליח לעשות זאת. כי ברגע שהוא יעצום את העיניים ויחשוב: עכשיו אסור לי לחשוב על דוב לבן- הדוב הלבן כבר בראשו! וככל שהוא ינסה יותר שלא לחשוב על הדוב הלבן, הוא יחשוב עליו יותר.

מלכודת זו בולטת במיוחד בנושא הפחדים. כאשר אדם נתקף בפחד מדבר מסוים שהוא חושש שיקרה לו. למשל, אם הוא חושש שיסמיק בעת פגישה חשובה או בבואו לאחל 'מזל טוב' לבעל שמחה בנוכחות אחרים, ככל שהוא ינסה לדחות את המחשבה המחרידה אותו- על האפשרות שיסמיק, כך הוא יהיה מסוגל פחות להסיח את הדעת, ודווקא הניסיון הזה הוא שיגרום לו להסמיק מהר יותר, אף בטרם הוציא הגה מפיו.
לעומת זאת, אם הוא יצליח להביא את עצמו לחשוב שלא נורא אם הוא ייתקף בחרדה ויסמיק, האפשרות שיסמיק לא תלחיצו כל כך, והוא יוכל להסיח את הדעת בקלות מן האפשרות להסמיק. כתוצאה מכך הוא יפחד פחות וממילא לא יסמיק כל כך. משמע, שכדי שהאדם יוכל להיות רגוע יותר, הוא צריך להיות מוכן להיות רגוע פחות (וגם להיתקף בחרדה ולהסמיק), כי ככל שיירתע יותר מהאפשרות להסמיק, יהיה לו קשה יותר להסיח את הדעת מהאפשרות שיסמיק, וכתוצאה מכך הוא רק יסמיק יותר. במילים אחרות: מעבר לגבול מסוים של רצון לדחות מחשבה שמעוררת בנו חרדה, כל המוסיף גורע, וכל הגורע מוסיף. לאור זאת נוכל לקבוע כי מעבר לגבול מסוים- מי שנזהר יותר, נכשל יותר, ומי שנזהר פחות, נכשל פחות וזוהי בעצם הבעיה העיקרית והגדולה ביותר של רוב הסובלים מפחדים. אילו יכלו להסיח את הדעת בקלות ולא לחשוב על האפשרות שייתקפו בפחדים, היו יכולים להיות הרבה יותר רגועים והיו שולטים בפחדים שלהם. אבל בגלל הקושי להסיח את הדעת, הם מדמיינים ומציירים לעצמם שוב ושוב את מצבי החרדה, ועצם הדמיונות האלה גרומים להם הצפה קשה של רגשות אימה ופחד.

את היסוד הזה בטבע האנושי, חיוני להבין גם בבואנו להתמודד עם מחשבות זרות שאנו חייבים להסיח את הדעת מהן. עד גבול מסוים נוכל להסיח את הדעת ממחשבה שאינה רצויה, אם נרצה לעשות כן, אבל מעבר לגבול מסוים של הרצון להסיח את הדעת, במיוחד כאשר ננסה לעשות זאת מתוך רמה גבוהה של לחץ, מתח וחרדה, ככל שנרצה יותר לגרש את המחשבה מאתנו כך נגרום שהיא דווקא תדבק בנו יותר. זה אבסורד (חוסר היגיון) ממש, אבל זאת המציאות. בגלל רגישות הנושא לא נוכל להרחיב ולהשתמש בסיפורים כדי להמחיש את הרעיון, אבל די אם נקבע בצורה חד- משמעית: כדי שמחשבות זרות לא יטרידו אותנו, עלינו להקפיד שלא לעשות מהן עסק גדול. מי שניגש להתמודד עם מחשבה זרה באמירת 'לשם יחוד' ובהכנה רבה, דווקא הגישה שלו תקרב את המחשבות הלא טובות ותכניסן לראשו, והוא יתקשה להיפטר מהן. ואולי גם זו הכוונה במה שכתב בעל 'חובת הלבבות' בהקדמה לספרו: וזכרתי דברי האומר: מן הזהירות שלא תרבה להיזהר כי מעבר לגבול מסוים, ככל שמנסים יותר להיזהר, מגדילים את הסיכויים להיכשל, ולמרבה האבסורד, דווקא הזהירות המופלגת תהיה אחראית לכך.

עם עיקש תתפתל... מסיבה זו, יש מקרים שבהם כדי לעזור לאדם להסיח את הדעת ממחשבה מסוימת המעוררת בו חרדה, נחוץ להתחכם ולצוות עליו דווקא שלא להסיח את הדעת מן המחשבה הזו, כלומר כדי לעזור לו שלא לחשוב על משהו, הולכים בכיוון ההפוך ומכניסים אותו באופן שיטתי למלחמה שמטרתה- כן לחשוב, וכאשר הוא ייכשל הוא יינצל מבעייתו. להמחשת הרעיון נביא את בעייתם של אלו שאינם מצליחים להירדם בלילות, והם שוכבים במיטתם במשך שעות ארוכות בלי יכולת להירדם. משעות אחר הצהריים, או אף קודם לכן, הם כבר מתוחים ולחוצים מן המחשבה שבלילה לא יצליחו להירדם, וכצפוי, 'אשר יגורתי יבא לי', הם אכן אינם מצליחים להירדם. ההסבר לבעייתם הוא, שכולנו יכולים לשקוע בשינה ולהירדם רק על ידי שאנו מסיחים את הדעת ולא חושבים על כלום, עד שמחשבותינו מתערפלות ואנו "ממריאים" ונעלמים. איש אינו יכול להיזכר באותו רגע שבו הוא נרדם, מכיוון שעצם התהליך נעשה על ידי הסחת הדעת וחוסר מחשבה. לעומת זאת, מי שמתוח ודרוך ומנסה כל הזמן לבדוק אם הוא מצליח להירדם או לא, המתח הרב שבו הוא נתון, הריכוז המחשבתי הגבוה והערנות שלו, דווקא הם המונעים ממנו לשקוע בשינה ומחבלים בכול סיכוי שהוא יירדם. אי לכך, אחת הדרכים המועילות לגאול אותם מצרתם (מלבד כדורי שינה, שמאוד לא מומלצים בהיותם ממכרים) היא להביאם לידי כך שלא יהיה אכפת להם שלא להירדם. 'הפוך על הפוך' ממש. הדברים עשויים להיות מסובכים מאוד, ויש צורך בתחכום וביצירתיות רבה כדי למצוא את הדרך להוציא אדם מציפורני מחשבות מטרידות.