כשנה לאחר נישואיי החליטו הורי ש'זהו זה': הגיע הזמן לרכוש לנו דירה. אני בת רביעית מתוך עשרה ילדים - בלעה"ר. בעוד אחי ואחיותיי הגדולים ממני נכנסו לדירה שנרכשה בעבורם מיד לאחר חתונתם, אנחנו, בשל התלבטויות שונות שהיו לנו סביב המקום שבו אנו מעוניינים לקבוע את משכננו - התעכבנו. את תחילת דרכנו עשינו בדירת שכירות חביבה, בתקווה שתוך שנה נעזוב אותה לטובת דירה משלנו. בשנה זו נולד בננו הבכור, האח הקטן ממני בשנה התארס, והוריי שהיו בשלב בירור בעניין דירה בעבורו, חשבו שזה הזמן לדאוג לקורת גג גם בעבורנו. 
כעת הציפיות שלנו כבר היו ברורות ומגובשות. העדפנו לוותר על מיקום מרכזי תמורת חדר נוסף, קומה נמוכה עדיפה על בניין חדש, וכמה נקודות נוספות, שלפני שנה, כשנישאנו, עדיין לא חשבנו עליהן.
יצאנו עם הוריי למסע בדיקות ובירורים, כשהורי בעלי המתגוררים בעיר רחוקה נותנים את ברכתם.
דירה לא קונים בחנות וגם לא בפזיזות. היה עלינו לפנות מספר ערבים, לראות דירות, לשמוע מבעלי הדירה וגם משכנים על מעלות הדירה, ולנסות לאתר את חסרונותיה. אנחנו התמקדנו בצד הזה של הדירה, בעוד הורינו משוחחים עם בעלי הדירה על הנושא הכספי. אמנם לא היינו שותפים פעילים בשיחה, אך כמובן שמענו את מחירי הדירות.
באחד הערבים, כשחזרנו מסבב נוסף כזה, הבחנתי כי בעלי מהורהר מתמיד: 
"זה לא הגיוני", הוא אמר לי. "מה לא הגיוני?" חתכתי את רצועות הפלפל לדקות יותר, מסדרת אותן על הצלחת.
"תחשבי עלינו", הוא ביקש, "בקושי מסיימים את החודש, כל פלפל נקנה בחישוב, איך נקנה ליוסי דירה בעוד עשרים שנה?"
"נו, איך?" שאלתי, מוסיפה גם טבעות מלפפון שנקנה במיטב כספנו, לצלחת. "זה מה שאמרתי, זה לא הגיוני".
"ואולי בעוד עשרים וחמש שנה כבר נצטרך לקנות שלוש דירות", הגדלתי את התמיהה.
אחר כך המשכנו לדון על הדירות שראינו, על כיווני האוויר, על גודל החדרים, כשאני שוכחת לגמרי את מה ששמעתי עד כה. מוזר? נו, אז מה. ככה דרך העולם. הילדים בעזרת ה' גדלים ונישאים, וקונים להם דירות. איך נקנה? כמו כולם!
כיום המודעות למצוקה הכלכלית גדלה. שומעים על זוגות רבים שקונים בעצמם את הדירה, או לכל הפחות לוקחים על עצמם את המשכנתא, אבל בשנים ההן (לפני קרוב לעשרים שנה) היה ברור (בקהילה שממנה הגעתי לפחות) שמי שנישא - מקבל דירה, בדיוק כפי שהוא מתחתן באולם לצליליה של תזמורת (אולי גם זה לא מובן מאליו, מה דעתכם?). לא שמענו על אפשרות אחרת, אבל בעלי, כאמור, הוטרד מהעניין, ועל אף שאני המשכתי בעיסוקיי, הוא נכנס ובדק את העניין ביסודיות.
כעבור יומיים, כשהציעו לנו הוריי לבוא לראות דירה נוספת, ביקש בעלי לדחות את העניין, ואני עדיין לא קישרתי בין הדברים. בערב הוא שטח לפניי את הרעיון המוזר ביותר שיכולתי להעלות בדעתי:
"אולי נקנה בעצמו דירה, בלי להיעזר בהורים?" הוא שאל. "נקנה? דירה? זה היה נשמע מופרך לגמרי. איך? נוותר על הלחם והטיטולים? על חשבון החשמל? וגם אם נוותר, הרי מדובר בסכום אסטרונומי".
"אני עדיין לא יודע איך", הסכים בעלי, "אולי לעת עתה נמשיך להתגורר בשכירות, עד אשר יתאפשר לנו לרכוש בעצמנו דירה. זה נשמע לי הגיוני יותר מאשר שהורינו יקנו בעבורנו דירה".
"הדירה שלנו לא תציל את הוריי, אם הם מתכננים לקנות עשר דירות, לכל אחד מילדיהם, מה תועיל להם דירה אחת שאוותר עליה? ובכלל, כל האחים והאחיות שלנו מקבלים".
"אני לא יודע איך ההורים קונים דירות רבות כל כך, אני באופן אישי מעדיף להתפלל ולבטוח בה' שידאג לנו בדרך שונה".
כאמור, היו אלו שנים שבהן רעיונות מסוג זה היו נדירים. לא הכרתי בסביבתי אף זוג שהתחתן ונשאר לגור בשכירות, זה היה נשמע לי מופרך לגמרי. אבל בימים שחלפו, הפכתי את הרעיון במוחי, והחלטתי שעל אף שלא קיבלתי תשובות מעשיות מבעלי, איך נתמודד ללא דירה, עליי לבטוח ולהיות רגועה שהחלטה שמקבלים מתוך רצון לכבד את ההורים בוודאי רצויה ומקובלת לפני ה', והוא יהיה בעזרנו.
"אולי נסכם עם ההורים שרק לעת עתה אנחנו מוותרים על קניית הדירה, ובהמשך אם לא נסתדר, הם יעזרו לנו", ניסיתי בניסיון אחרון לרכך את ההחלטה, אבל בעלי התנגד.
"לא נשאיר לעצמנו פתחון להתחרט, נסמוך על הקדוש ברוך הוא".
אשה כשרה עושה רצון בעלה, ומתחזקת באמונה בריבון העולמים הזן מקרני ראמים עד ביצי כינים, ואני השתדלתי להיות כזו. ההורים הופתעו, התנגדו קצת, ולבסוף הודו בשמחה שזו עזרה עצומה. הם בירכו אותנו שנזכה בקרוב להגיע לדירה משל עצמנו, ואנחנו ענינו אמן ברוב כוונה.
השנתיים הבאות לא היו קלות, ניסיונות רבים היו מנת חלקנו. אחיי הצעירים ממני נכנסו לדירות משלהם, ורק אנחנו הוזלנו מכיסנו בכל חודש סכום לשכירות, סכום משמעותי שצמצם את אפשרויות המחייה שהיו בכל מקרה מצומצמות, אבל בעלי שמח בקושי שנטלנו על כתפינו, והשתדלתי לדבוק בשמחתו.
חלפו שנתיים, וזכינו בדירה משלנו. זה היה מוזר כל כך, אבל באותה תקופה בדיוק יצא פרויקט ממשלתי של סיוע לחסרי דיור. נרשמנו, וקיבלנו דירת שכירות תמורת תשלום נמוך, ובהמשך רכשנו אותה במחיר סמלי. זה היה פרויקט שאני באופן אישי לא שמעתי כמוהו קודם לכן, הרגשתי כאילו הוא 'נתפר' בעבורנו במיוחד. זו היתה דירה קטנה אבל חמודה. ההורים וכל המשפחה, השתתפו בשמחתנו על שזכינו בדירת קבע בבניין צעיר וחביב.
השנים חלפו, המשפחה גדלה ברוך ה', והדירה החלה להיות קטנה וצפופה.
"תוך שנה שנתיים נהיה חייבים לעבור לדירה גדולה יותר", שחתי לבעלי באחד הערבים, "איך נוכל לעמוד בכך?"
"אל תדאגי, מי שדאג לנו עד כה, ידאג לנו הלאה". ענה בעלי שנשאר רגוע לחלוטין.
"אבל איך?" שאלתי. "לא יודע".
גם לחלק מן השכנים החלה הדירה להיות צפופה. השכנים בדירה הסמוכה, מכרו את דירתם ועברו לדירת ארבעה חדרים באזור מרוחק. הפרידה היתה קשה, היינו שכנים קרובים, אבל שמחתי בשבילם, קשה לחיות בתנאי צפיפות. כששמעתי שלדירתם מגיע יהודי מבוגר, הצטערתי. אם עד עתה היתה לי תקווה שיהיה לי תחליף לקשרי השכנות הקרובים, התבדיתי.
למרות זאת, כשהגיע השכן החדש, לא היססתי, הכנתי ארוחת ערב מושקעת, ובעלי נכנס אל השכן כדי להחליף עימו מספר מילים. הוא חזר לאחר כשעה מזועזע:
"לא ייאמן", הוא אמר, "יהודי גלמוד".
"מה זאת אומרת?" התעניינתי.
"אין לו אף אחד בעולם! לא אשה, לא ילדים, אחים, חברים - כלום. הוא פשוט בודד בעולמו של הקדוש ברוך הוא. הוא יושב עם עצמו במשך שנים, בקיץ ובחורף, שבתות וימים טובים. חוץ מכמה מתפללים שהוא מכיר מבית הכנסת - הוא לא מחליף מילה במשך ימים שלמים!"
"תגיד לו שהוא מוזמן אלינו בכל שבת לסעודות", הודעתי חגיגית. וזו היתה ההתחלה לקשרי שכנות הדוקים.
השכן הגיע לסעודות.
בהתחלה בהיסוס, אבל במהירות רבה הפשיר הקרח. הילדים התחבבו עליו, הם נכנסו אליו לפעמים באמצע השבוע ובידיהם צלחת של מרק חם שכעת סיימתי לבשל או פרוסות עוגה, לפעמים הוא למד עם הילדים, הם אימצו אותו כסבא של המשפחה. באחד הערבים, כשנכנס בעלי לבקר את השכן, פרץ השכן בבכי ואמר לו:
"מעולם לא היו לי שנים טובות כמו אלו, אני מרגיש שכעת יש לי משפחה. ה' דאג לי דווקא בתקופה הקשה הזו שאני עובר". ואז גילה את אוזנו של בעלי כי בחודשים האחרונים הוא חלה במחלה קשה. "זו הסיבה שעברתי לגור כאן, כדי להיות קרוב יותר לבית החולים ולגור בקומה נמוכה. לא עלה בדעתי איזו הפתעה מחכה לי, שכנים נהדרים כאלו". בעלי הצטער מאוד לשמוע על מחלתו, ומאותו יום התפללנו לרפואתו והשתדלנו להקל עליו במידת האפשר.
החודשים חלפו, ומצבו של השכן הורע. הוא אושפז בבית החולים, ואנחנו ארגנו תורנויות של ביקור חולים בין אנשי השכונה. ביררנו אצל עסקנים על רופאים טובים, עשינו ככל אשר ביכולתנו לעזור לו, אבל זה היה מעט כל כך, לא היתה לנו אפשרות להחזיר לו את בריאותו.
שנתיים סבל היהודי היקר הזה, עד שהחזיר את נשמתו לבוראה. הכאב היה גדול, הרגשנו שאיבדנו סבא קרוב. כמובן, ארגנו לו לוויה מכובדת, ויהודים יקרים שיתפללו לעילוי נשמתו.
לאחר השבעה, שאף אחד לא ישב אותה בפועל, קיבלנו מכתב מעורך דין, ובו הודעה כי הדירה הסמוכה נמסרה לנו בירושה.
היינו בהלם מוחלט... אני יודעת שככה מספרים בסיפורים, על אנשים שסייעו לקשיש ולבסוף זכו בדירתו, אבל מעולם לא שמעתי על סיפור כזה במציאות. הרגשנו אי נעימות גדולה, מתנה ענקית כזו של דירה היתה מעל ומעבר לכל פרופורציה מול העזרה והתמיכה שהגשנו לו, על אף שאכן השתדלנו לעשות ככל שביכולתנו. לעומת זאת, סביר להניח שאילו היה הקשיש מפרסם את העובדה שהוא מחפש אנשים שיעזרו לו תמורת הדירה, הוא היה משיג רבים וטובים מאיתנו, אבל לא היתה זו קרבת אמת אלא ביזנס בלבד.
לאחר מספר חודשים שברנו את הקיר המפריד בין הדירות, שטח הדירה הכפיל את עצמו. כיום יש לנו דירה גדולה מאוד שמתאימה לכל צרכנו, וידיעה ברורה שיש מי שדואג לכל צרכינו ברחבות. ופעם בשנה, ביום היארצייט, בעלי מארגן מניין של יהודים לעלות אל קברו של השכן שהיה שליח טוב משמים.