יום ט"ו בשבט

המשנה במסכת ראש השנה אומרת שיש ארבעה ראשי שנה בכל שנה:
1.אחד בניסן - ראש השנה לסדר החגים בשנה, ולמנין שנות המלכים של מלכי ישראל.
2.אחד באלול - ראש השנה לענין מעשר בהמה, שיש מצוה להפריש אחד מכל עשר בהמות שנולדו לאדם ולהקריב אותה לבית המקדש, ובתאריך א' באלול זה יום ראש השנה למעשר בהמה ובהמות שנולדו אחר א' באלול אינם נחשבות ממנין השנה הקודמת ואי אפשר להפריש מהם שנולדו אחר א' באלול על הבהמות לאחר א' באלול וכן להיפך, (יש דעות במשנה שסוברים שב-א' בתשרי זה ראש השנה למעשר בהמה).
3.אחד בתשרי - ראש השנה לכל העולם כולו מי יחיה או מי ימות וכן מה יקרה כל השנה כולה, וכן ב-א' בתשרי זה ראש השנה לענין שמיטה ויובלות היינו שכל שבע שנים יש שמיטה ואסור לעבוד בקרקע וכל שבע שמיטות יש יובל שזה שנת החמישים ואת מנין השמיטות והיובלות אנחנו מתחילים להימנות ב-א' בתשרי, וכן מ-א' בתשרי מונים את שנות האילן לענין ערלה היינו שאסור לאכול פירות של עץ חדש שנטעו אותו שלוש שנים בגלל איסור ערלה, וכן מ-א' בתשרי מתחילים שנות המעשר לענין תבואה וירקות היינו שיש בשמיטה שבע שנים ובשנים א' ב' ד' ה' של השמיטה מפרישים מעשר שני ובשנים ג' ו' של השמיטה מפרישים מעשר עני ובתאריך א' בתשרי זה ראש השנה למעשר הירקות והתבואה וירקות שגדלו אחר א' בתשרי אי להפריש מהם על הירקות שגדלו לפני א' בתשרי וכן להיפך.
4.חמישה עשר בשבט (ט"ו בשבט) - ראש השנה לאילנות לענין מעשר (וכמו שביארנו אצל ירקות כך גם הדין אצל אילנות שפירות שגדלו שליש לפני ט"ו בשבט הם לשייכים לשנה אחת ופירות שגדלו שליש אחר ט"ו בשבט הם שייכים לשנה אחרת ואי אפשר להפריש אחד על השני).

הטעם שבט"ו בשבט קבעו חכמים שהוא ראש השנה לאילנות כיוון שבתקופה זו רוב הגשמים ירדו ורוב פירות הארץ מתחילים ללבלב והוא חג של התעוררות ופריחה של האילנות והצמחים, וזה יום שמתחדש בו כוח האדמה להוציא פירותיה ולהראות את שבחה של ארץ ישראל שנאמר עליה "ארץ חיטה ושעורה וגפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים פריק ח' פסוק ח'), ויום שאדמת ארץ ישראל מתחדשת להוציא את טוב פירותיה יום של שמחה לעם ישראל שאוהב ונוחל את ארצו.

לזכרון של יום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות נוהגים לאכול את פירות האילן ובפרט את פירות שבעת המינים ונוהגים גם להדר ולקחת פרי חדש כדי לברך עליו ברכת "שהחיינו", ויש שנוהגים לערוך שולחן עם פירות שבעת המינים ולומדים משנה או זוהר שמדבר בענין הפרי ואחר כך אוכלים אותו, (את סדר הלימוד כתבנו אותו בסיעתא דשמיא בעמוד אחר).

אכילת הפירות ביום ט"ו בשבט היא מעין שבח לה' יתברך אשר ברא בעולמו אילנות טובות כדי שיוכלו בני אדם ליהנות מהם, ויום זה שמסמן את השגשוג של האדמה הוא יום חשבון נפש לאדם שיתבונן על מצבו הרוחני ועליו להיות כמו האילנות שהולכים וגדלים כך הוא צריך לדאוג שיהיה במצב תמידי של עלייה ושגשוג ברוחניות וכמו שנאמר "כי האדם עץ השדה" (דברים פרק כ' פסוק יט').

כתוב בספרים (ספר התודעה בשם ספר בני יששכר) "שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שה' יתברך יזמין לו לצורך חג סוכות, כי ביום זה עולה השרף באילנות והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, ולכן מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום זה (ט"ו בשבט) ראשית יסוד הצמיחה שיזמין לוה' יתברך את פרי העץ הדר (אתרוג) ותפילתו תעשה פירות".

יום ט"ו בשבט אסור להתענות בו, ואין אומרים תחנון ונפילת אפים בשחרית (וגם לא אומרים אחר תפילת שמונה עשרה מזמור "יענך ה' ביום צרה", וגם לא אומרים מזמור "תפילה לדוד" שנמצא אחר ובא לציון) וגם במנחה אין אומרים תחנון ונפילת אפים, וגם במנחה של לפני ט"ו בשבט (היינו מנחה של יום י"ד בשבט) אין אומרים תחנון ונפילת אפים.