משנה יב

הקדמה למשנה:
הלל ושמאי היו הזוג החמישי והאחרון בתקופת הזוגות, הלל היה נשיא ושמאי היה אב בית דין, הלל ושמאי נחלקו בשלוש הלכות ומהם יצאו בית הלל ובית שמאי והם נחלקו בהרבה הלכות, ויש למעלה משלוש מאות הלכות בין בית שמאי לבין בית הלל, בדרך כלל בית הלל היו יותר מקילים מבית שמאי, ועל פי הרוב נפסק ההלכה כמו בית הלל, והגמרא במסכת עירובין אומרת שהטעם שזכו בית הלל שהלכה תהיה כמותם מפני שהיו נוחים לבני אדם יותר, וכאשר היו אומרים את דבריהם ואת דברי בית שמאי היו תמיד אומרים את דברי בית שמאי לפני שאומרים את דבריהם, ומפני שהקדימו תמיד לשנות (היינו שהיו חוזרים על הלימוד והיו משננים אותו לעצמם) את דברי בית שמאי לפני דבריהם זכו שהלכה בדרך כלל כפי דעתם.
הלל ושמאי קבלו מהם- היינו שהם קיבלו ולמדו את התורה משמעיה ואבטליון.

ביאור המשנה:
הלל אומר - היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
הוי מתלמידיו של אהרון - היינו שתלמד ממידותיו והנהגתו וממעשיו של אהרון הכהן.
אוהב שלום - היינו שיאהב את מידת השלום, שלא יריב עם איזה אדם, ואוהב להיות בשלום עם כל אדם.
ורודף שלום - היינו אפילו אם השלום היה בורח מהאדם, כגון שחברו מקללו ואינו רוצה עימו יחסים טובים, בכל זאת תרדוף אחר השלום ותשתדל להשלים איתו ולרצות אותו, ועל זה נאמר (תהילים פרק לד' פסוק טו') "בקש שלום ורדפהו".
אוהב את הבריות - תאהב את הבריות, אפילו בני אדם שאין להם שום מעלה וחשיבות לאהוב אותם, מכל מקום תראה להם פנים שוחקות ותגלה כלפיהם חום ואהבה, ועל ידי כך יהיה ניצול משנאת חינם ומחילוק הלבבות.
ומקרבן לתורה - היינו שימשוך את האנשים ללימוד התורה ולקיום המצוות.

מעשה שהיה:
הגמרא במסכת שבת מספרת שלושה מעשים על הלל הזקן:
מעשה ראשון - נכרי אחד בא לפני שמאי ושאל אותו כמה תורות יש לכם היהודים? ענה לו שמאי שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר הנכרי תורה שבכתב אני מאמין לך תורה שבעל פה איני מאמין, תגייר אותי על מנת שתלמדני רק תורה שבכתב, גער בו שמאי והוציא אותו, בא אותו נכרי להלל הזקן ואמר לו שתגייר אותי על מנת ללמוד רק תורה שבכתב, הלל גייר אותו, והתחיל ללמד אותו אותיות א"ב"ג"ד, למחרת הלל הפך לו את מה שלמד אתמול ואמר לו על האות א' שהיא ב' ועל האות ב' אמר לו שהיא א', אמר אותו נכרי להלל והרי אתמול לימדת אותי הפוך, ענה לו הלל והרי עלי אתה סומך אם כן תסמוך עלי גם על התורה שבעל פה שהיא נתונה מפי משה רבנו, (היינו הלל התכוון לומר לו שהתורה שבעל פה ה' יתברך לימד אותה למשה רבנו, ובלעדי התורה שבעל פה לא היה אפשר להבין את התורה שבכתב).

מעשה שני - נכרי אחד בא לפני שמאי ואמר לו תגייר אותי על מנת שאלמד את כל התורה שאני עומד על רגל אחר, שמאי הוציא אותו בחוץ, בא אותו נכרי להלל ואמר לו תגייר אותי על מנת שאלמד את כל התורה שאני עומד על רגל אחת, הלל גייר אותו, ואמר לו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך", זו כל התורה כולה, והמשך פירושה לך תלמד.

מעשה שלישי - נכרי אחד עבר מאחורי בית המדרש ושמע מלמד אחד שהיה מלמד את התינוקות, ואומר את הפסוק (שמות פרק כח' פסוק ד') "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד...", ושאל אותם הנכרי למי שייכם הבגדים האלו, ענו לו לכהן גדול, אמר אלך ואתגייר ואהיה כהן גדול, בא לפני שמאי ואמר לו גייר אותי על מנת שאהיה כהן גדול, שמאי הוציא אותו בחוץ, בא אתו נכיר לפני הלל ואמר לו גייר אותי על מנת שאהיה כהן גדול, הלל גייר אותו, אמר לו הלל אם אתה רוצה להיות כהן גדול אתה צריך ללכת וללמוד את ההלכות הנוהגות וההנהגות של כהן גדול, הלך הגר והתחיל ללמוד וכשהגיע לפסוק "והזר הקרב יומת" (פירוש הפסוק שכל מי שאינו כהן (היינו זר) אם עושה עבודה מסוימת בקרבן חייב מיתה בידי שמים), שאל הגר את הלל על מי פסוק זה נאמר, ענה לו הלל אפילו על אדם חשוב כמו דוד המלך, אמר אותו גר אם עם ישראל שנקראו בנים של ה' יתברך כתוב עליהם "והזר הקרב יומת", גר שאינו לא שום מעלה מצד יחוסו על אחת כמה וכמה שאינו יכול להיות כהן גדול.
והגמרא בסוף אומרת ששלושת הגרים הללו למקום אחד וכל אחד סיפר את הסיפור שלו ואמרו ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.
וזה כמו שהלל כאן במשנה אמר אהוב את הבריות ומקרבן לתורה, ורואים איך הלל היה מקרב את האנשים ואפילו גוים לתורה.