משנה ו

הקדמה למשנה:
הלל היה עניו גדול, והגמרא מספרת עליו, שהיו שני אנשים שהתערבו ביניהם מי יצליח להקניט את הלל הזקן, אמר אחד מהם אני אלך והקניט אותו, ואותו בנאדם הלך בערב שבת (ובכוונה הלך בערב שבת שאז הזמן לחוץ ויכולים לבוא לידי מריבה וקטטה בקלות), והלל היה באמצע שהיה חופף את ראשו לכבוד שבת קודש, ובא אותו בנאדם וצעק מי כאן הלל מי כאן הלל, הלל ששמע זאת התלבש בשבילו ויצא לקראתו ואמר לאותו איש כן בני אני הלל מה אתה צריך, ואמר לו אותו האיש יש לי שאלה לשאול, אמר לו הלל שאל בני, שאל אותו מדוע ראשיהן של בני בבל סגלגלות (רש"י מביא שני פירושים פירוש ראשון סגלגלות היינו מאורכות, פירוש שני עגולות), אמר לו הלל בני שאלת שאלה גדולה, והתשובה היא מפני שאלו שמילדות את התינוקות בבבל אינם פקחות כדי לעצב את צורת הראש, הלך אותו האיש וחזר אחר שעה וצעק שוב מי כאן הלל מי כאן הלל, שוב יצא לקראתו הלל ואמר לו כן בני מה אתה צריך, ואמר לו שיש לו שאלה לשאול, אמר לו הלל שאל בני, שאל אותו מדוע העינים של בני תרומדין עגולות, והלל ענה לו, ושוב פעם הלך אותו האיש וחזר אחר שעה, וצעק מי כאן הלל והלל יצא לקראתו ושאל את הלל שאלה והלל ענה לו במתינות, ואז אמר לו האיש להלל שיש לו הרבה שאלות לשאול ואולם אני פוחד שמא תכעוס עלי, ענה לו הלל שאל את כל מה שיש לך, ורואים כמה ממעשה זה כמה הלל היה עניו ואינו מקפיד כלל, ואיך לימד אנשים אפילו שהוא לא מכיר, (ועיין בגמרא בשבת (דף לא' עמוד ב' מה הלל ענה לו לגבי השאלה השניה ולגבי השאלה השלישית, וכן עיין מה קרה בסוף המעשה).

ביאור המשנה:
הוא היה אומר - הכוונה להלל הזקן, ועיין פרק א' משנה ב'.
אין בור ירא חטא - בור הכוונה אדם שאין לו לא תורה ולא דרך ארץ ואין לו מוסר, ולכן אותו אדם לא יכול להיות ירא חטא היינו שפוחד ונזהר מלעשות חטאים, כיוון שהוא בור אינו יודע אם מה שעשה זה חטא או לא, ואינו מקיים מצות עשה שהרי אינו יודע שום דבר.
ולא עם הארץ חסיד - עם הארץ הוא יותר טוב מבור, מפני שעם הארץ אף על פי שאין בו תורה יש בו דרך ארץ, ויודע שיש עניינים שאסורים כמו גזילה וגניבה, ולכן הוא יכול להיות ירא חטא ונזהר שלא לחטוא, אבל עם הארץ לא יכול להיות חסיד מפני שלא למד תורה ואינו הורגל להיות אצל חכמים לראות מעשיהם והנהגותיהם, ולכן אינו יכול להיות חסיד, משום שחסידות זה ללכת ולהתנהג לפנים משורת הארץ ועם הארץ כיוון שלא למד תורה אין לו טהרת הלב וזיכוך הנפש.
ולא הבישן למד - אדם שמתבייש לשאול ולדעת, אינו יכול ללמוד כיוון שהוא מתבייש לשאול כמעט לרוב אינו מבין את הדברים, והוא לא לומד דברים חדשים.  
ולא הקפדן מלמד - אין לרב או מלמד להיות קפדן וכעסן וקוצף, מפני שאם הוא כך הוא אינו יכול ללמד, שאם התלמיד ישאל אותו כמה שאלות, או שיאמר לו כמה פעמים לחזור כי הוא לא הבין, אם כן אין הוא יכול ללמד משום שכל פעם יכעס ויתעצבן, ועל ידי כך נמצא שהתלמידים פוחדים לשאול מפני כעסו ומצא שאף פעם לא לומדים ממנו, אלא הרב או המלמד צריכים להיות נוחים לתלמידים, ומראים להם פנים של אהבה וחיבה.
ולא כל המרבה בסחורה מחכים - כל מי שמרבה לעסוק במסחר ובעסקים אינו מרבה חכמה, היינו בחכמת התורה, מפני שכל עסקיו הוא בסחורה לכן אין לו כמעט זמן לשבת וללמוד תורה, ולכן אינו מחכים בתורה, וכבר דרשו חז"ל (מסכת עירובין דף נה' עמוד א') רשום בתורה "ולא מעבר לים" שלא תמצא את התורה בסוחרים, אלא אם אדם ימעט בעסק סוחרתו ויעשה את תורתו קבע יש לו אפשרות להחכים.
ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש - יש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון במקום שאין אנשים שעוסקים בצרכי ציבור כראוי, השתדל להיות האיש שיעשה זאת כראוי, ואף על פי שיצא מזה שתתבטל מן התורה למען עשייה בשביל הציבור מכל מקום כבר אמרו חז"ל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שפעמים ביטולה של התורה היא קיומה ויסודה, (מגן אבות לרשב"ץ).
הביאור השני – אם לא תמצא חכם כדי ללמוד ממנו, השתדל להיות אתה האיש שילמד את עצמו ותלמד את עצמך כמה שיותר, ועל ידי כך יגדיל תורה יותר ממה שלמד מן הרב, (רבינו בחיי, מאירי, רבנו יונה).

מעשה שהיה:
למדנו במשנה שאדם קפדן אינו יכול ללמד את תלמידיו.
והנה הגמרא בעירובין (דף נד' עמוד ב') מספרת על רבי פרידה שהיה לו תלמיד קשה הבנה, עד שהיה צריך רבי פרידה ללמד את תלמידו ארבע מאות פעם עד שהיה מבין.
יום אחד קראו לרבי פרידה לאיזה דבר מצוה, ורבי פרידה שנה לתלמידו ארבע מאות כרגיל, והנה באותו היום אחר הלימוד של ארבע מאות פעם התלמיד לא הבין, שאל אותו רבי פרידה מדוע לא הבנת היום את הלימוד? ענה לו התלמיד כיוון שבאו לך אנשים וקראו לך שתבוא לדבר מצוה הסחתי את דעתי מהלימוד, משום שכל שניה חשבתי הנה הרב צריך ללכת, אמר לו רבי פרידה אל תדאג אני לא הולך לאף מקום עד שתבין את הלימוד, וחזר רבי פרידה ולימד את תלמידו עוד ארבע מאות פעם, יצאה בת קול מן השמים ואמרה אשריך רבי פרידה בזכות מצוה זו תבחר לך מה רצונך, או שתחיה עוד ארבע מאות שנה או שאתה וכל הדור שלך תזכו לעולם הבא? ענה רבי פרידה רצוני שאני וכל דורי נזכה לחיי עולם הבא, ואמר ה' יתברך (על ידי הבת קול) תנו לו גם את זה (שיזכו הוא וכל דורו לעולם הבא) וגם את זה (שיזכה ויאריך ימים עוד ארבע שנה).
רואים ממעשה זה איך הרב צריך להתנהג עם תלמידיו, ואיך רבי פרידה לא כעס על תלמידו, אלא היה נוח לתלמידו והמשיך ללמדו שוב.