משנה ד

הקדמה למשנה:
כל משנה שרשומה בה רבי שמעון סתם הכוונה לרבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי היה מתלמידי רבי עקיבא, והיה רבו של רבי יהודה הנשיא, וספר הזוהר מיוחס לרבי שמעון שייסדו, ותלמידיו הם סיימו את ספר הזוהר לאחר מות רבם, וכיום נוהגים המוני בית ישראל לעלות לקברו שבמירון כל השנה ובפרט ביום ל"ג בעומר. הגמרא במסכת שבת מספרת שפעם אחת ישבו רב יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, וישב איתם גם יהודה בן גרים, רבי יהודה התחיל לשבח את האומה ששלטה עליהם (רומא) שהיא עושה הרבה דברים וכו', רבי יוסי שתק, ורבי שמעון בר יוחאי ענה ואמר שכל מה שהם עשו הם עשו זאת לטובת עצמם, וכלל לא לטובת עם ישראל, יהודה בן גרים שמע את כל הדו-שיח והלך וסיפר את הדברים למלכות.

אמרו הרומאים רבי יהודה ששיבח אותנו יתעלה, רבי יוסי ששתק יגלה לציפורי, רבי שמעון שגינה אותנו ייהרג, לכן מפחד המלכות הלכו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר והסתתרו בבית מדרש, ובכל יום היתה אשתו של רבי שמעון מביאה להם אוכל, וכאשר יד המלכות גברה פחדו להסתתר בבית המדרש שמא יתפסו אותם, לכן הלכו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר למערה, ונעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים ומעין, והיו פושטים את בגדיהם מעליהם כדי שלא יבלו, והיו יושבים עד צוארם בחול כדי לכסות את ערותן, וכך ישבו ולמדו תורה שתים עשרה שנה.
לאחר שתים עשרה שנה בא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה ואמר מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלה הגזירה, שמעו כך רבי שמעון ובנו רבי אלעזר ויצאו מהמערה, והנה ראו שאנשים חורשים וזורעים, אמרו איך הם מניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה? וכל מקום שהיו נותנים שם את עיניהם היו שורפים אותו, מיד יצאה בת קול ואמרה להחריב את עולמי באתם חיזרו למערתכם, חזרו וישבו שם שנה אחת, אחר השנה אמרו הרי משפט רשעים בגיהנום הוא שתים עשרה חודש, יצאה בת קול ואמרה צאו ממערתכם, יצאו ובכל מקום שהיה רבי אלעזר מכה היה רבי שמעון מרפא, אמר רבי שמעון לבנו, בני מספיק לעולם שאנו יושבים ועוסקים בתורה.

בערב שבת אחד בבין השמשות ראו זקן אחד שרץ והיה אוחז בידו שתי חבילות של הדסים , אמרו לו וכי לא מספיק לך אחד? ענה להם אלו השניים אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אמר רבי שמעון לבנו רואה אתה איך חביבין מצוות על עם ישראל, נתיישבה דעתם.
שמע רבי פנחס בן יאיר חותנו של רבי שמעון ויצא לקראתו, והכניס אותו לבית המרחץ, והנ רבי פנחס רואה את בשרו של רבי שמעון מלא סדקים מחמת החול שהתכסה בו במערה במשך שלוש עשרה שנה, התחיל רבי פנחס לבכות ונשרו דמעותיו על בשרו של רבי שמעון, התחיל רבי שמעון לצעוק מרוב כאב, אמר לו רבי פנחס אוי לי שראיתיך בכך, ענה לו רבי שמעון אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראית לא מצאת בי כך, משום שבתחילה לפני הגזירה כשהיה רבי שמעון מקשה קושיא היה רבי פנחס בן יאיר מתרץ לו שנים עשרה תירוצים, ואילו לאחר שרבי שמעון יצא מהמערה היה רבי פנחס מקשה לו קושיא והיה רבי שמעון עונה לו עשרים וארבע תירוצים לרוב חכמתו ופלפולו.

ביאור המשנה:
רבי שמעון אומר -  היינו שהיה רגיל לומר זאת, ועיין פרק א' משנה ב'.
שלושה שאכלו על שולחן אחד וכו' כאילו אכלו מזבחי מתים – הרי שלושה אנשים הם מתחייבים בזימון והם נקראים חבורה, ואם לא אמרו על שולחנם דברי תורה, אזי חבורתם היא רק להנאת עצמם שהרי היא בלא דברי תורה, לכך כאילו אכלו מזבחי מתים, דהיינו תקרובת שהיו מקריבים לעבודה זרה.
"כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" – הפסוק הזה דבר שהנביא ישעיה היה מוכיח את עם ישראל, והנביא קרא לתקרובת עבודה זרה קיא וצואה וכאילו כל השולחנות מלאים בתועבה הזו, וכל זה מפני שהוא "בלי מקום" היינו שלא היו מזכירים שמו של ה' יתברך, כלומר דברי תורה.
כאילו אכלו משולחנו של מקום, שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' – כיוון שדיברו דברי תורה אזי זהו השולחן לפני ה', והנה הגמרא במסכת חגיגה דורשת את הפסוק, שהרי תחילת הפסוק דיבר על מזבח כמה גובהו ואורכו והפסוק מסיים בסופו וידבר אלי זה השולחן לפני ה', ואומרת הגמרא פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן לומר לך בזמן שבית המקדש היה קיים המזבח מכפר על האדם, עכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של האדם מכפר עליו, והיינו על ידי דברי תורה שאדם מדבר על שולחנו.