משנה יב

הקדמה למשנה:
פעם אחת בערב שבת בבין השמשות ראה רבי חנינא את ביתו עצובה, שאל אותה מדוע את עצובה? ענתה לו משום שהתבלבלתי בין הכלים, ובמקום לקחת את הכלי של השמן לקחתי את הכלי של החומץ, והדלקתי בזה אור לשבת, אמר לה בתי אל תהיי עצובה, הרי מה איכפת לך מה שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, ומסיימת הגמרא את המעשה שהאור הזה היה דולק והולך כל השבת עד שלקחו ממנו בשביל הנר להבדלה.  
ומעשה היה בערוד אחד (סוג של נחש מזיק) שהיו מזיק את הבריות באותו מקום, ובאו ואמרו לרבי חנינא בן דוסא, אמר להם הראוני את חורו שמתחבא שם, הלך לשם ושם את העקב שלו על החור, יצא הערוד ונשכו, ומת אותו ערוד, לקח רבי חנינא את הערוד על כתפו והביאו אותו לבית המדרש, אמר להם ראו אין הערוד ממית אלא החטא ממית אלא החטא ממית, באותה שעה אמרו אוי לאדם שפגעו בו ערוד ואוי לערוד שפגעו בו רבי חנינא בן דוסא, ופירש רש"י בשם הלכות גדולות שהערוד נושך את האדם אזי אם הערוד מגיע קודם למים אותו האדם מת, ואם האדם מגיע קודם למים אז הערוד מת, ונעשה נס לרבי חנינא קבע לו מים מתחת לרגליו.

ביאור המשנה:
הוא היה אומר - הכוונה רבי חנינא בן דוסא, ועיין פרק א' משנה ב'.
כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו - אדם שמשאו ומנו עם הבריות בנחת, והלכותי בדרך ארץ, וכולם יודעים שהוא איש נאמן, ואהוב על הבריות, אזי תדע שאותו אדם הוא אהוב גם אצל ה' יתברך, כי שם שמים מתקדש על ידו, וכמו שאמרו במקום אחר כל שהוא אהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה.  
וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו - שהבריות אינם אוהבים אותו ומתרחקים ממנו ואינם רוצים להיות בקרבתו של אותו האיש, אזי תדע שאות האיש אינו אהוב לפני ה' יתברך, לי שיצא ששם שמים מתחלל על ידו.

מעשה שהיה:
מעשה שהיה לפני כשלוש מאות וחמישים שנה באירופה עם הגאון הגדול רבי דוד סגל זצ"ל הידוע בכינויו 'הט"ז' (על שם חיבורו הגדול טורי זהב על השולחן ערוך). באותם ימים אירעו אירועים קשים הידועים עד היום בשם גזירות ת"ח ות"ט במשך שנים של פרעות נחרבו למעלה משבע מאות וחמישים קהילות, ונהרגו כחצי מיליון יהודים וכמיליון יהודים נאלצו לברוח ממקום מגוריהם לארצות אחרות.
אחד מאותם יהודים היה רבנו דוד סגל והוא קיבל עליו דין שמים באהבה ואף אמר לרעייתו כי הוא אפילו מוצא נחמה במצב שנקלעו אליו משום שעד כה זכה לכבוד גדול והערצה גדולה ועתה נוצרה לו הזדמנות פז ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק וללא שום כבוד. ועל כן סיכם עם אשתו שלא יגלו את זהותם האמיתית אלא יחיו כאנשים פשוטים בלבד ולהמשיך בצינעה להתעלות בתורה ויראת שמים. ואכן רבי דוד הלך ממקום למקום וכשנשאל לשמו אמר ששמו "דוד" בלבד. באחד ממסעות נדודיו הגיע לעיירה כלשהי בפולין וישב שם מבלי שאיש יטרידו הוא התקיים כהרגלו על שאריות אוכל ולמד כפי שאהבה נפשו. יום אחד כשחזר לביתו גילה כי פניה של רעייתו אינן כתמול שלשום, שאל אותה רעייתי מדוע נפלו פניך. ענתה רעייתו יום חמישי היום ורואה אני שאין לנו כסף לקנות אפילו ככר לחם אחד לשבת, וגם חייבת אני כסף לשכנותיי, ומתביישת אני לצאת החוצה ולהביט בפניהן. 
אמר הרב בליבו בזמן שאני שרוי בשמחת לימוד התורה אשתי שרויה בצער היה לא תהיה. הלך והשכיר עצמו כמנקר האחראי להוצאת גיד הנשה והחלב מהבהמה במשחטת העיירה. באותה עיירה כיהן רב שלא היה בקי דיו בהלכות אך מכיוון שהיה ירא שמים נהג לפסול כמעט כל בהמה או עוף שהביאו לפניו כדי שיבדוק את כשרותם. מן היום הראשון שנכנס רבי דוד לתפקידו החדש קלטו שוחטי המשחטה שהוא תלמיד חכם ובקי גדול בהלכות שחיטה וטריפות והחלו להביא לפניו את הבהמות שנשחטו כדי שיבדוק את כשרותם והפסיקו ללכת לרב העיר.
עברו שבועיים ורב העיירה שם לב שאיש מהשוחטים איננו מגיע לשאול שאלות בענייני שחיטה. שלח את משמשו למשחטה כדי שיבדוק מה פשר הדבר. והשוחטים סיפרו לו בהתלהבות כי הגיע אליהם מנקר חדש היודע את כל ההלכות על בוריין ובמקום להטריח את הרב הם שואלים אותו. שמע זאת השמש ניגש אל רבי דוד תפסו בשתי ידיו וזעק מחוצף שכמוך, 'מורה הוראה בפני רבו', עליך לבוא איתי לדיון בבית דין.
משך השמש את רבי דוד לבית הדין, וסיפר להם את הדבר הנורא שעולל המנקר האלמוני שהורה הלכה בפני רבו. באותם ימים היו בני המקום חולקים כבוד גדול לרב המקומי אם התחצף אחד מבני הקהילה לרב או לא שמע בקולו היה נידון ל"עמוד הקלון" פינה בבית הכנסת, שבה היו בני האדם עוברים על פניו של העומד ומטיחים בו דברי ביקורת על מעשיו. עוונו של רבי דוד היה הרבה יותר חמור, מפני שהורה הלכה בפני רבו. הדיינים פסקו להושיבו שלושה ימים ליד עמוד הקלון שכל אחד מהעוברים ירקוק מעט לידו ויאמר לו: 'כך ייעשה לאיש אשר הורה הלכה בפני רבו'.
ויהי ביום השלישי נכנסה לבית הכנסת ילדה קטנה ובידה סיר שבתוכו עוף, אימה שלחה אותה לשאול את הרב לגבי עוף שהעצם שלו הייתה נפוחה האם הוא כשר. הילדה ניגשה אל הרב והראתה לו את העוף, הרב הסתכל באיזור הנפוח, ופסק בפני כל הקהל שהיה שם אמרי לאימך שהעוף טרף. הילדה התחילה לבכות היא התביישה לספר לרב שהיא ומשפחתה כמעט ולא סעדו את ליבם במשך כל השבוע, ושעוף זה הושג במאמצים רבים על ידי אימה. הילדה יצאה מבית הכנסת ושם ראתה את רבי דוד שהיה יושב ליד עמוד הקלון, כשראה רבי דוד את הילדה בוכה שאל אותה מדוע היא בוכה? אמרה לו הילדה שהרב הטריף את העוף ואין להם מה לאכול בבית. אמר לה רבי דוד תני לי לראות. הוא הסתכל בעוף בחן אותו וגילה שהנפיחות נוצרה כתוצאה מהבישול והעוף כשר למהדרין.
החל רבי דוד להתלבט מה אעשה, ילדה זו ומשפחתה יפסידו את ארוחתם מפני שלרבי דוד יש רצון להיות בגלות מה אעשה. פנה הרב לילדה ואמר לכי אל הרב ואמרי לו שיסתכל בספר הט"ז סימן לד סעיף קטן ג ושם הוא יראה שהעוף שלך כשר. נכנסה הילדה לרב ואמרה לו יכול להיות שאם הרב יסתכל בט"ז סימן לד סעיף קטן ג הוא יראה שהעוף שלי כשר. צחוק גדול פשט בבית הכנסת כיצד יתכן שילדה קטנה תגיד לרב היכן כתובה הלכה מסויימת, ועוד בספר שאינה אמורה לדעת ממנו עד סוף ימיה.
אמנם הרב קם לעיין בספר הט"ז, ולאחר שסיים לעיין בו אמר צדקת העוף אכן כשר. אך אמרי לי מי גילה לך היכן כתובה הלכה זו. אמרה הילדה יש כאן בחדר הסמוך איזשהו איש שכולם יורקים עליו הוא זה שאמר לי. כששמע זאת הרב מיד הורה להביא את רבי דוד לפניו שאל הרב מה שמך. "דוד". ושם משפחתך ? בתחילה לא רצה רבי דוד לומד את שם משפחתו כדי שלא יגלוהו. אבל הרב גזר עליו שיגלה את שם משפחתו ולכן אמר לו: "דוד סגל". רעש והמולה נהיה בבית הכנסת מולם עומד גדול הדור.
הרב החל לבכות בדמעות שליש ונפל לרגלי רבי דוד וביקש ממנו מחילה על הצער והבושה שגרם לו. רבי דוד הרגיעו ומחל לו בלב שלם. לאחר מכן כל תושבי העיר ליוו אותו לביתו בכבוד גדול. כשהגיע לביתו שמעה רעייתו כיצד גילוהו ותמהה בקול: וכי בשביל עוף אחד כדאי היה לגנוז את תוכניתך לחיות עד סוף ימיך בצינעה? אמר לה בעלה ברגע שראיתי את דמעותיה של הילדה חשתי כי לא תהיה שווה כל עבודת ה' שלי בצינעה אם אתעלם מדמעותיהם של הילדה הקטנה הזו ושל בני משפחתה, ואם לא אעשה כל שביכולתי לעזור לה, לפיכך החלטתי לגלות את עצמי כדי למנוע צער מאותה משפחה. (ברכת דוד)

 

מעשה שהיה לפני כשלוש מאות וחמישים שנה באירופה עם הגאון הגדול רבי דוד סגל זצ"ל הידוע בכינויו 'הט"ז' (על שם חיבורו הגדול טורי זהב על השולחן ערוך). באותם ימים אירעו אירועים קשים הידועים עד היום בשם גזירות ת"ח ות"ט במשך שנים של פרעות נחרבו למעלה משבע מאות וחמישים קהילות, ונהרגו כחצי מיליון יהודים וכמיליון יהודים נאלצו לברוח ממקום מגוריהם לארצות אחרות.

אחד מאותם יהודים היה רבנו דוד סגל והוא קיבל עליו דין שמים באהבה ואף אמר לרעייתו כי הוא אפילו מוצא נחמה במצב שנקלעו אליו משום שעד כה זכה לכבוד גדול והערצה גדולה ועתה נוצרה לו הזדמנות פז ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק וללא שום כבוד. ועל כן סיכם עם אשתו שלא יגלו את זהותם האמיתית אלא יחיו כאנשים פשוטים בלבד ולהמשיך בצינעה להתעלות בתורה ויראת שמים. ואכן רבי דוד הלך ממקום למקום וכשנשאל לשמו אמר ששמו "דוד" בלבד. באחד ממסעות נדודיו הגיע לעיירה כלשהי בפולין וישב שם מבלי שאיש יטרידו הוא התקיים כהרגלו על שאריות אוכל ולמד כפי שאהבה נפשו. יום אחד כשחזר לביתו גילה כי פניה של רעייתו אינן כתמול שלשום, שאל אותה רעייתי מדוע נפלו פניך. ענתה רעייתו יום חמישי היום ורואה אני שאין לנו כסף לקנות אפילו ככר לחם אחד לשבת, וגם חייבת אני כסף לשכנותיי, ומתביישת אני לצאת החוצה ולהביט בפניהן. 

אמר הרב בליבו בזמן שאני שרוי בשמחת לימוד התורה אשתי שרויה בצער היה לא תהיה. הלך והשכיר עצמו כמנקר האחראי להוצאת גיד הנשה והחלב מהבהמה במשחטת העיירה. באותה עיירה כיהן רב שלא היה בקי דיו בהלכות אך מכיוון שהיה ירא שמים נהג לפסול כמעט כל בהמה או עוף שהביאו לפניו כדי שיבדוק את כשרותם. מן היום הראשון שנכנס רבי דוד לתפקידו החדש קלטו שוחטי המשחטה שהוא תלמיד חכם ובקי גדול בהלכות שחיטה וטריפות והחלו להביא לפניו את הבהמות שנשחטו כדי שיבדוק את כשרותם והפסיקו ללכת לרב העיר.

עברו שבועיים ורב העיירה שם לב שאיש מהשוחטים איננו מגיע לשאול שאלות בענייני שחיטה. שלח את משמשו למשחטה כדי שיבדוק מה פשר הדבר. והשוחטים סיפרו לו בהתלהבות כי הגיע אליהם מנקר חדש היודע את כל ההלכות על בוריין ובמקום להטריח את הרב הם שואלים אותו. שמע זאת השמש ניגש אל רבי דוד תפסו בשתי ידיו וזעק מחוצף שכמוך, 'מורה הוראה בפני רבו', עליך לבוא איתי לדיון בבית דין.

משך השמש את רבי דוד לבית הדין, וסיפר להם את הדבר הנורא שעולל המנקר האלמוני שהורה הלכה בפני רבו. באותם ימים היו בני המקום חולקים כבוד גדול לרב המקומי אם התחצף אחד מבני הקהילה לרב או לא שמע בקולו היה נידון ל"עמוד הקלון" פינה בבית הכנסת, שבה היו בני האדם עוברים על פניו של העומד ומטיחים בו דברי ביקורת על מעשיו. עוונו של רבי דוד היה הרבה יותר חמור, מפני שהורה הלכה בפני רבו. הדיינים פסקו להושיבו שלושה ימים ליד עמוד הקלון שכל אחד מהעוברים ירקוק מעט לידו ויאמר לו: 'כך ייעשה לאיש אשר הורה הלכה בפני רבו'.

ויהי ביום השלישי נכנסה לבית הכנסת ילדה קטנה ובידה סיר שבתוכו עוף, אימה שלחה אותה לשאול את הרב לגבי עוף שהעצם שלו הייתה נפוחה האם הוא כשר. הילדה ניגשה אל הרב והראתה לו את העוף, הרב הסתכל באיזור הנפוח, ופסק בפני כל הקהל שהיה שם אמרי לאימך שהעוף טרף. הילדה התחילה לבכות היא התביישה לספר לרב שהיא ומשפחתה כמעט ולא סעדו את ליבם במשך כל השבוע, ושעוף זה הושג במאמצים רבים על ידי אימה. הילדה יצאה מבית הכנסת ושם ראתה את רבי דוד שהיה יושב ליד עמוד הקלון, כשראה רבי דוד את הילדה בוכה שאל אותה מדוע היא בוכה? אמרה לו הילדה שהרב הטריף את העוף ואין להם מה לאכול בבית. אמר לה רבי דוד תני לי לראות. הוא הסתכל בעוף בחן אותו וגילה שהנפיחות נוצרה כתוצאה מהבישול והעוף כשר למהדרין.

החל רבי דוד להתלבט מה אעשה, ילדה זו ומשפחתה יפסידו את ארוחתם מפני שלרבי דוד יש רצון להיות בגלות מה אעשה. פנה הרב לילדה ואמר לכי אל הרב ואמרי לו שיסתכל בספר הט"ז סימן לד סעיף קטן ג ושם הוא יראה שהעוף שלך כשר. נכנסה הילדה לרב ואמרה לו יכול להיות שאם הרב יסתכל בט"ז סימן לד סעיף קטן ג הוא יראה שהעוף שלי כשר. צחוק גדול פשט בבית הכנסת כיצד יתכן שילדה קטנה תגיד לרב היכן כתובה הלכה מסויימת, ועוד בספר שאינה אמורה לדעת ממנו עד סוף ימיה.

אמנם הרב קם לעיין בספר הט"ז, ולאחר שסיים לעיין בו אמר צדקת העוף אכן כשר. אך אמרי לי מי גילה לך היכן כתובה הלכה זו. אמרה הילדה יש כאן בחדר הסמוך איזשהו איש שכולם יורקים עליו הוא זה שאמר לי. כששמע זאת הרב מיד הורה להביא את רבי דוד לפניו שאל הרב מה שמך. "דוד". ושם משפחתך ? בתחילה לא רצה רבי דוד לומד את שם משפחתו כדי שלא יגלוהו. אבל הרב גזר עליו שיגלה את שם משפחתו ולכן אמר לו: "דוד סגל". רעש והמולה נהיה בבית הכנסת מולם עומד גדול הדור.

הרב החל לבכות בדמעות שליש ונפל לרגלי רבי דוד וביקש ממנו מחילה על הצער והבושה שגרם לו. רבי דוד הרגיעו ומחל לו בלב שלם. לאחר מכן כל תושבי העיר ליוו אותו לביתו בכבוד גדול. כשהגיע לביתו שמעה רעייתו כיצד גילוהו ותמהה בקול: וכי בשביל עוף אחד כדאי היה לגנוז את תוכניתך לחיות עד סוף ימיך בצינעה?

אמר לה בעלה ברגע שראיתי את דמעותיה של הילדה חשתי כי לא תהיה שווה כל עבודת ה' שלי בצינעה אם אתעלם מדמעותיהם של הילדה הקטנה הזו ושל בני משפחתה, ואם לא אעשה כל שביכולתי לעזור לה, לפיכך החלטתי לגלות את עצמי כדי למנוע צער מאותה משפחה. (ברכת דוד)