תחנת רכבת צהובה

קול שקשוק הרכבת החל להדהד ממרחקים, והנה נראתה הרכבת במלוא הדרה, כשפעמוניה מצלצלים בקול. הממתינים הרבים בתחנת הרכבת בדרום סיביר הזדרזו לעלות על הרכבת, ביניהם גם בחור צעיר לימים, צנום למראה ובעל עיניים כבויות ומבט מושפל, שעלה והתיישב בסתמיות על הרכבת הטרנס-סיבירית, שמסלולה כעשרת אלפים קילומטרים, על פני שבוע ימים. הנער ישב על הכסא בחוסר מעש, אך לא נראה משועמם. הוא היה דרוך כל העת לקראת התחנה הבאה...
מבטו הכבוי של הנער, התעורר מקפאונו בכל פעם שהתקרבו לתחנה. אז היה הנער מזדקף, רץ לחלון, נצמד לזגוגית ובוחן בעיון את התחנה, כמחפש יהלום יקר שאבד לו בה. לאחר שבחן וסרק את התחנה מכל צדדיה, ניכר עליו שהתאכזב והוא שב והתיישב בלאות תוך אנחה כבידה. אך ברגע שהרכבת שבה והתקרבה לתחנה הבאה - שב הנער והתייצב על יד החלון, הצמיד את עיניו, היטיב את משקפיו, וסרק גם אותה בקפידה. כשלא מצא את מבוקשו - שב ונאנח, והתיישב בתנועת יאוש...
המחזה שב ונשנה יותר מעשר פעמים, והדבר הצית את סקרנותו של האדם המבוגר שישב ממש מאחורי הנער. 'מה הוא מחפש כל הזמן?' - היה מהרהר, 'הרי הכרוז מכריז לאן אנו מגיעים, מדוע עליו לקום ולחפש משהו כמחפש שלל רב? מה סיפורו של הצעיר התמהוני, שתחנה אחר תחנה, פעם אחר פעם, שב ורץ לחלון, מביט בעיון וסורק בעיון את התחנה?'

כשנלאה למצוא תשובה בדמיונו, וכשהסקרנות הכריעה אותו, ניגש אל הנער הצעיר, שהופתע לגלות כי מישהו עוקב אחריו כבר יומיים ובוחן את התנהלותו המוזרה. מתוך שלא היה לו מה להפסיד, פתח הנער את פיו וחשף את התעלומה:
'היה זה לפני שנה בדיוק. הייתי צעיר חסר אחריות, וחיפשתי כמה פרוטות לקנות בהן מזון. כשלא מצאתי פרצתי לבית סמוך, אלא שבעל הבית - כך התברר - היה קצין משטרה, והוא הצליח לסדר לי עונש לשביעות רצונו: עד מהרה נשפטתי לשנת מאסר עם עבודות פרך בסיביר, וכשנודע הדבר בציבור - אמי לא שרדה את הבושה הנוראה, וברחה מהעיירה...'
הנער נאנח. ניכר עליו שזהו הקטע הכאוב ביותר בסיפורו, הרבה יותר מהגניבה שעשה או העונש שנגזר עליו. העובדה כי אמו נאלצה להיפרד מביתה ומשכונתה ולברוח למקום אחר כי כולם הצביעו עליה: 'זו אמו של הגנב הנקלה!' - היתה חמורה מכל, זה מה שקרע את לבו.
הנער עצר קמעא, ומיד המשיך: 'לקראת סוף השנה הנוראה הזו במחנות העבודה הקפואים בסיביר, הבנתי שאין לי לאן לחזור... אמא נמלטה מהעיר, בני המשפחה ניתקו אתי כל קשר. אין לי מושג היכן הם, אין לי יכולת ליצור קשר עם אמי ולדעת היכן היא. מי יודע אם יש מישהו שרוצה בשובי, אולי כולם הפנו אליי עורף...'

וכאן, הנער האומלל והשבור פרץ בבכי כמו ילד קטן: 'אתה מבין? אחרי הגניבה, המשפט, העונש הכבד ועבודות הפרך - מי יודע אם יש לי לאן לחזור, אם אמי רוצה בכלל לראות את פניי אחרי הבושה והקלון הנורא שהמטתי עליה! הייתי בחוסר אונים מוחלט, ולפני כשבועיים שלחתי לאמא מכתב עם אחד הסוהרים ששב למוסקבה, שהבטיח לי נאמנה כי יאתר את אמי ויעביר לה את המכתב. וכך כתבתי:
'אמא היקרה, אני מתבייש לפנות אלייך, אני יודע כמה רע עשיתי לליבך, כמה גדולה הבושה... אמא, בעוד שבועיים אני משתחרר, אין לי מושג היכן את, איפה את מתגוררת, ואני חושש שאת בכלל לא רוצה לראות אותי, אולי את כבר לא רואה אותי כבנך יקירך...
אבל אם בכל זאת את רוצה שאשוב אלייך, אם בכל זאת את חפיצה שניפגש, אני חוזר ברכבת הטרנס סיבירית, היוצאת לדרכה ביום פלוני. המתיני לי בבקשה באחת מתחנות הרכבת, ותקשרי צעיף צהוב לגג התחנה. אני אראה את הצעיף הצהוב על התחנה וארד מהרכבת כדי לפוגשך, ואם לא אמצא צעיף כזה - אשאר על הקרון עד תחנתו הסופית, ואשוב את כל הדרך בחזרה לסיביר...'
הנער קינח את דמעותיו, ושוב נשמע שקשוק הפעמון והוא הזדקף ורץ לחלון. גם הפעם לא היה כל צעיף על התחנה, והוא נאנח שוב ונתן דרור לדמעותיו בשנית. המבוגר החסון חש שגם עיניו מתלחלחות בדמעות, סיפורו האישי של הנער נגע ללבו, ומעתה - גם הוא קם והזדקף בכל תחנה, מחפש בדאגה צעיף צהוב...

עברו עוד כמה שעות, ושוב נשמע קול שקשוק הפעמון. השניים הזדקפו באותה מהירות, התקווה שפיעמה בהם שבה וניעורה. כשהרכבת התקרבה לתחנה הבחינו כבר מרחוק במשהו צהוב מנצנץ. הנער החל להחויר, המבוגר שלידו טפח על שכמו, סייע לו להסדיר את נשימתו. עיני שניהם נפערו בתדהמה, ומבטם שילב הלם, הפתעה ואושר אינסופי כשראו את התחנה 'בתפארתה':
התחנה כולה, קורותיה וקירותיה, גדרותיה ומעקותיה, היו עטופים בצעיפים צהובים מתנודדים ברוח. עשרות צעיפים צהובים תלו שם, מפוזרים באי סדר, נושאים בשורה מרגשת. במרכז הצעיפים הפזורים, עמדה אמו של הנער, עטופה בצעיף צהוב ופניה קורנות באושר, וידיה אוחזות שלט גדול: 'ברוך הבא, בני היקר, התגעגעתי אליך...'

הנער ירד מהרכבת בצעדים רועדים מהתרגשות, ובכל כוחו אץ לזרועותיו של אמו. עיני שניהם נטפו דמעות, ואז השיבה לו אמו על מכתבו כדברים האלה: 'נכון בני יקירי, אתה צודק שהיה מאוד לא נעים כל מה שקרה. אבל אתה הבן שלי, אתה ה-ב-ן שלי!!! כמה התגעגעתי אליך, כמה רציתי בשובך! מילאתי את כל התחנה בצעיפים צהובים, כדי שתדע שלמרות ההיסטוריה שערי לבי פתוחים עבורך, ועד כמה התגעגעתי ורציתי בשובך אליי!'
שנה שלימה חלפה, היינו נתונים גם להשפעתו הרעה של היצר הרע, הרגשנו אסורים בכלא נסיונותיו. הוא עושה הכל להטעותנו ולהכשילנו, ב-11 החודשים שחלפו - הוא ניסה לכלוא אותנו במלתעותיו, לשלוט בנו ללא מיצרים. עכשיו אנו רואים את ראש השנה מתקרב, ליבנו מייחל לשוב לאבא שבשמים, להתקרב לאבא ולדבוק בו בכל לב...

אך הפחד גדול, הדאגה וההתלבטות קשות מנשוא. האם יש לנו סיכוי? האם אבא שבשמים רוצה בשובנו אליו? אולי כל כך התרחקנו עד שאפסה כל תקווה, ואולי בכל זאת - אבא שבשמים מצפה לנו, מייחל שנשוב אליו, רוצה להושיט לנו יד?
מגיע חודש אלול, חודש מצועף בצעיפים צהובים. אבא שבשמים עומד במרכזו, חודש שלם הוא מתקרב אלינו, מושיט יד. באמירה 'אני לדודי ודודי לי', טמונה הזמנה אישית מרגשת מאבא שבשמים: 'בניי היקרים! נכון, חלפה שנה לא מי יודע מה נעימה, נכון, ההיסטוריה לא משהו. ובכל זאת ולמרות הכל - - -
איך שאתם ומי שאתם, דווקא בגלל שהתרחקתם ממני - געגועיי גואים, דווקא בגלל איך שאתם נראים - אני חפץ עוד יותר בשובכם! עכשיו אני מחכה לכם בכליון עיניים, פותח את השער ומבקש את דופקי התשובה להיכנס בעדו, כי אני אביכם ואתם בניי האהובים!'
כל מה שאנחנו צריכים, זה לנצל את התחנה הנוכחית. לרוץ לאבא שבשמים בתחנת ה'אלול', להבחין בצעיפים הצהובים הרבים שהוא מפזר בחודש הזה למלוא העין. למצוא את הדרך שלנו לשוב אליו, לחוש ולהפנים את אהבתו האיתנה אלינו. וככל שנדע שהוא אכן אוהב אותנו וחודש אלול נועד כל כולו כדי להושיט לנו יד ולפתוח שער לדופקי התשובה - כך נזכה להתקרב אליו ולדבוק בו, להיצמד אליו ולהתרפק עליו, כי 'דודי לי, ועליי תשוקתו!'