הליכת לילה

אל ביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א נכנס בחור, ברכיו כושלות, מבטו כבוי, עיניו עצובות. כשהגיע תורו, גחן ולחש אל גאון ישראל בכאב: 'כבר כמה שנים שאני בישיבה, מנסה ללמוד ולא מצליח. נראה כי שערי התורה חתומים וסגורים בפניי... לא מצליח להבין את הגמרא, לקלוט את דברי התוספות, לזכור מה נאמר שורה קודם. ילמדנו רבנו, מה אוכל לעשות כדי שהבורא יאיר בפניי את המאור שבתורתו, וייתן חלקי בתורתו?'
הבחור נאנח אנחה קורעת לב, רבי חיים האזין לו בקשב, ואחר כך השיב, כדרכו, תשובה חדה, קצרה ונוקבת: 'תקבל על עצמך להתחזק בתפילה בציבור, ואז השם יהיה בעזרתך!' - קבע רבי חיים, ועוד באותו ערב החליט הבחור כי יתחזק בתפילה בציבור, שלוש תפילות ביום, במלואן. 'כך אזכה לפתיחת שערי התורה בפניי!' - קיווה וייחל. אלא שלמרות שהקפיד על כך תקופה, כל פריצת דרך לא נראתה, שערי הגמרא עודם נעולים בפניו, הוא לא זוכה להבין ולהשכיל, לשמוע וללמוד...
ויהי באחד הימים, מיודענו הבחור היה עייף בשעת לפנות ערב מוקדמת, ופנה 'לנוח מעט'. עייפותו גברה עליו, חלומותיו העמיקו, שנתו ערבה, וכשפקח את עיניו והציץ בשעון - השעה היתה 12:15 בלילה. ההרהור הראשון שחלף במוחו היה: 'אוי, מעריב. מעריב במנין! היכן אמצא מנין בשעה כה מאוחרת בעיר קטנה בפרברי ירושלים? הלא כבר אחרי חצות לילה!'

הוא ידע שזו לא חובה לנסוע מרחק כזה, אבל לא יכל לוותר. בער בו הרצון לעמוד בקבלתו, להתפלל במנין. על אתר החליט לנסוע עם האוטובוס האחרון, היוצא בשעה 1:00 בלילה, לשטיבלאך 'זכרון משה' בירושלים, שם יצליח להשיג מנין בשעה כה מאוחרת. ואכן, סמוך לשעה 1:30 בלילה עמדו רגליו בשערי ירושלים, והוא החל לחפש את דרכו ל'זכרון משה'...
הוא לא מקומי, זה לא קל, העוברים ושבים כבר מעטים בשעת ליל כה מאוחרת, אבל הוא ממשיך ללכת בכיוון, נעזר בחוש ההתמצאות שלו. דרך לא קצרה עשה הבחור רגלית, מהכניסה לעיר עד 'זכרון משה', כשהוא טועה ותועה בסמטאותיה הציוריות של ירושלים, אך פניו האירו והוא חש שהוא עושה את המעשה הנכון.
בשעה 2:15 לפנות בוקר הגיע, וגילה כי מנין מעריב יצא עכשיו לדרכו. הוא ייאלץ להמתין למנין הבא, ובשעה כזו - זה לוקח זמן... עוד איש הגיע, ועוד אחד. אחר כך שני בחורים, וגם סב לא צעיר. הנה מתחיל להתקבץ מנין, כבר יש שבעה אנשים... 'אנחנו מאוד ממהרים' - טענו הבחורים לעומתו, 'נתפלל ביחידות...' הוסיפו, וכבר פתחו סידורים. אך מיודענו הבחור פנה אליהם בתחנונים, כשדמעות בזוויות עיניו: 'אנא, המתינו נא, עוד קצת...'

הוא יצא לרחוב, תר בעיניו ימינה ושמאלה. הרחוב היה חשוך. חתולות ירושלמיות חרוצות כבר השכימו קום, והוא עוד מחפש מנין לערבית של אמש... עיניו נצצו בחשיכה, הגשם הלך והתחזק, הוא הטיב את שולי מעילו כדי שלא להתקרר, ואז ראה מתוך האופל שתי דמויות מגיחות...
הוא שב לבית הכנסת, שמח כאילו התבשר בזכיה בלוטו. 'מגיעים עוד שניים. יש לנו מנין!' - צהל. עוד כמה דקות חולפות, ובקריאת 'ברכו' מהדהדת יצא המנין לדרכו, בתום כשלוש שעות מסירות נפש של הבחור למען תפילת ערבית במנין...
היה זה לילה חשוך ואפל, איש לא יכול היה להבחין במסירותו של הבחור. רק בורא עולם הביט ממרומים, וראה את מסירות נפשו, את הקרבתו העצומה, ושילם לו במזומן...

ביום המחר, התייצב הבחור לסדר הלימוד כדרכו. ולהפתעתו הרבה, גילה כי דברי הגמרא מובנים ומסתדרים לו היטב, מאירים כנתינתם מסיני. הוא חשב על קושיית התוספות לבדו, זכר היטב את לימודו מאתמול, שערי התורה נפתחו בפניו, הוא מבין היטב, מקשה ומתרץ, נהנה מכל רגע, מאושר מכל שניה!
היה זה יום דרמטי בחייו, יום המהפך, נכון יותר לומר - ליל המהפך. כי בזכות תפילת ערבית במנין באותו לילה, זכה הבחור כי בורא עולם פתח את לבו להבין את דברי התורה, ומאותו יום נפתחו בפניו שערי החכמה, להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד!
סיפור זה סיפר הרה"ג רבי אברהם ישעי' קנייבסקי שליט"א להרה"ג רבי שמואל דוד פרידמן שליט"א, והובאו הדברים מפיו בספר 'בדידי הוי עובדא'. רבי אברהם ישעי' מכיר את הבחור בהיכרות אישית, נכח באותו מעמד בו קיבל את עצת התפילה בציבור, ועקב אחר התקדמותו וצמיחתו המטאורית בתורה - עד לימינו אלה בהם הוא כבר הפך לאברך חמד העוסק בתורה בהתמדה, ועולם התורה אף זכה ליהנות מספר ביכוריו - ספר בהיר וגאוני המסכם את מסכת יבמות בטוב טעם...

וללמדנו בא: תפילה בציבור היא מפתח עוצמתי, חזק במיוחד. לפעמים נדרש מהאדם מאמץ מיוחד למען תפילה בציבור, מעמידים אותו בנסיון. ובזכות התפילה הזו בציבור - הוא יכול לזכות למילוי שאיפה נכספת, למימוש משאלה אליה כמיהה נשמתו.
השאיפה לזכות לפתיחת שערי התורה משותפת לכולנו. הורים וילדים, אבות ואימהות, כולנו ממש. תפילה בציבור היא מפתח רב עוצמה לפתיחת שערי התורה, לפתיחת הלב להבנת דברי התורה, להעצמת החשק ללימוד התורה. הבה נתחזק יחדיו בתפילה בציבור, גם כשנראה שאנו לא חייבים, גם כשקשה, גם כשהדבר דורש מאמץ איתן. גם אם זה ידרוש מאיתנו קימה מוקדמת יותר, הליכה מאוחרת לישון, איחור למקום שנראה חשוב יותר...
תפילה בציבור חשובה הרבה יותר, מצדיקה כל ויתור והקרבה שלנו. בכוחה לפתוח לנו את שערי התורה, להאיר את לבבנו ולב ילדינו באור התורה, ולהשפיע על כולנו חיי אושר, שפע וברכה רבה!