כוחה של סעודת שבת

השתתפותו של מתפלל לא מוכר במנין 'ותיקין' הותיק בשכונת 'סטמפורד היל' בלונדון, אינה תופעה נפוצה. מה עוד, שהאיש נראה זר ומנוכר להווי המקום והסביבה, איש לא הכירו ולא ידע את זהותו. האיש לא סיפר כל מידע, נותר שקט ומופנם ואיש לא עמד על טיבו.
כשהתעניינו בו, הגיב האיש במשיכת כתפיים רפה וחיוך נבוך, ופיו נותר סגור וחתום. אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי בשם ר' מרדכי, גמר אומר לעשות כל מאמץ כדי לפצח את התעלומה. הוא החליט לקבוע חברותא ללימוד משותף עם הזר מדי יום, בניסיון לגלות את פתרון חידתו. אך דווקא הלימוד המשותף העצים את התעלומה. התברר שמדובר באיש יודע ספר, אך מי האיש, ומה סיפורו – זה הוא לא הצליח לגלות.
ויהי באחד הימים, גילה האיש את שמו, ור' מרדכי ניצל את ההזדמנות ומיד נכנס עמו בשיחה. המשיך לדובב, התעניין בכנות, עד שהאיש פתח את סגור ליבו בסיפור חיים מדהים, שר' מרדכי נדהם לגלות כי גם לו עצמו יש חלק בו...

"נולדתי בארץ ישראל להורים שומרי מסורת. לאחר השחרור מהשירות הצבאי בהצטיינות, קיבלתי הצעת עבודה ב'מוסד לביון ולתפקידים מיוחדים'. תחת מעטה חשאיות ולאחר אימונים מפרכים שלא אוכל להרחיב... נבחרתי לשמש כשליח נאמן למשימות מיוחדות ורגישות בכל זמן ובכל רחבי תבל. הממונים עלי היו מרוצים ממני, ובתיקי האישי הצטברו ביקורות מחמיאות ואותות גבורה. באחת הפעמים נשלחתי בצוותא עם חבר נוסף למשימה מורכבת ומסובכת במיוחד - להתחקות אחרי אחד מראשי הטרור השוהה בציריך בירת שוויץ, להגיע אליו ולחסלו. אני וחברי נשלחנו למשימה בטיסות נפרדות, שכרנו לעצמנו דירות נפרדות והתחלנו במעקב...".

ר' מרדכי הביט בו בעיניים קרועות, המום מהסיפור המרתק הנפרש בפניו, שכמו לקוח מספר בדיוני.
האיש לגם מעט מים, כחכח קלות והמשיך:
"חלק עיקרי מהצלחת הפעולה, הוא שלא יהיה קשר בין שני הסוכנים העוסקים בה, כדי למנוע את חשיפתם. לכן, חילקנו מראש את שעות המעקב בינינו, ורק כשהמעקב הושלם וקיבלנו הנחיה לבצע את החיסול יצרנו קשר מאובטח וסיכמנו: המחבל יוצא מדי ערב בשעה שמונה ממסעדה פלונית ופונה בצומת ימינה. חיסולו הוא ענין של פיקוח נפש ללא צל של ספק, ולפיכך קבענו שנמתין לו בליל שבת הקרובה, בשעה שמונה בדיוק מיד לאחר הפניה ימינה. כשרכבו יעבור את הצומת, ניצמד אליו אני וחברי מימין ומשמאל, נבצע את החיסול ונעלם מהזירה תוך שניות...
ביום שישי בבוקר התעוררתי מוקדם, לאחר לילה טרוף שינה. "היום הוא רגע המשימה" - הזכרתי לעצמי, וכדי להפיג את המתיחות יצאתי לחנות גדולה לקנות מעט מזון ליומיים הקרובים, בדגש על סעודות השבת שאסעד לבדי לאחר החיסול. בעודי משוטט בסתמיות בין המדפים, הגיע מולי יהודי חם וחייכן, ואמר לי בלבביות "שלום עליכם יהודי, מישראל?" הופתעתי. ידעתי כי חזותי אינה מסגירה דבר על ארץ מוצאי ואני נראה אירופאי מצוי.

מנין הוא יודע? הרהרתי, אך כמובן שום מבע פני לא השתנה. הגבתי בהנהון רפה, שנועד להבהיר כי אינני מבין את השפה ואת המושגים עליהם הוא מדבר. אך האיש לא הרפה, ובסופו של דבר, הלבביות החמה שלו המיסה את שנות האימונים שלי במוסד, הכריעה את חומות קור הרוח והארשת הבטוחה שלי...
נאלצתי 'להודות' שאני יהודי מישראל, ואז הוא הקסים אותי בהזמנה אישית חמה להשתתף בסעודת השבת בביתו, תוך הדרכה ברורה כיצד ומתי להגיע. אני נשביתי בקסמו והבטחתי את השתתפותי בסעודת השבת במעונו. בהגיעי לביתו בליל שבת, שכחתי להציץ בשעון. אין בפי מילים לתאר את חווית סעודת השבת המשפחתית הנפלאה שחוויתי. מיד כשנכנס הביתה הגיעו שלושת בניו ושתי בנותיו ובירכו אותו בברכת 'גוט שבת' חגיגית, ואף הוא השיב לעומתם בברכה חמה. הבטתי במחזה כמהופנט, מעודי לא ראיתי סעודת שבת באווירה ביתית וחמימה כזאת. כל הילדים לבושים בקפידה, האב בראש השלחן מנעים באמירת "שלום עליכם", ולאחר מכן מקדש על היין כשהוא מטעים כל מילה במתינות. הבטתי כמחושמל במתרחש, באווירה הטובה והביתי, בחום המשפחתי המעונג, בהווי הרוחני הקסום, ושכתי את עצמי. לפתע הבטתי מבט חטוף בשעון, ואז גיליתי את דבר האיחור הנורא, השעה חמישה לשמונה.

בעוד חמש דקות עלי להיות במקום אחד, מרוקח קמעא, לפעולת חיסול דרמטית. ידעתי כי שותפי לבטח כבר ממתין לי שם ואין לי כל דרך לתקשר איתו ולהודיעו על האיחור. אובד עצות ועשתונות קמתי ויצאתי מהבית לכיוון המקום המוסכם והגעתי באיחור בלתי נסלח של עשרים וחמש דקות תמימות.
המקום, למותר לצין, היה ריק מאדם. רכב המחבל כנראה עבר כבר מזמן, וגם את חברי למשימה לא ראיתי. התבוננתי לכל עבר ודי מהר הבנתי כי לפני כמה דקות היתה כאן חוליית טרור מיומנת. מאוחר יותר התברר, כי תוכנית החיסול שלנו נודעה למחבלים, והם טמנו לנו מארב. חברי למשימה נרצח בידיהם המגואלות בדם, השם יקום דמו, ועד היום מפעילי אינם מבינים כיצד אני ניצלתי מאש התופת שטמנו לנו...".

האיש ניגב דמעה סוררת, התעשת מהתרגשותו והמשיך:
"הסיפור הזה הפך אותי לשבר כלי. כל ניסיונות השיקום שלי עלו בתוהו, ולכן שוחררתי מה'מוסד' מצויד בפנסיה נדיבה, מהרהר כל העת בסעודת השבת הנפלאה שזיכרונה לא ישכח ממני, הסעודה שהצילה את חיי. בכל רגע ראיתי לנגד עיני רוחי את מארחי בראש השלחן, את בני משפחתו, וחשתי געגוע צורב לחוש את האור הזה שוב. סעודת השבת הזו חוללה בנפשי תמורה כזו, שלא מצאתי מנוחה עד שנרשמתי לסמינר שהתקיים בשבת. כל כך רוצה ושואף לחוש שוב את המתיקות ההיא. זו היתה תחילת הדרך, ההמשך ברור. כמו ב'מוסד' כך בתפקידי הרוחני, שאפתי למצוינות והעפלה לשיאים. אני עדיין לא 'שם', אמר האיש הזר וחייך לראשונה חיוך קטן, 'אך אני ממשיך לחתור גבוה'.

"כיצד היה נראה המארח שלך?" שאל ר' מרדכי מיד. "האם היה לו זקן באורך בינוני, האם מול שלחן הסלון ניצב שעון קיר גדול?".
"אכן כן", השיב האיש, "מה קרה?"
לנוכח עיניו הנדהמות, החל ר' מרדכי בוכה חרישית.
"כבר נפגשנו פעם", אמר בשקט. "האיש שאירח אותך הוא אבי המנוח, הוא גר בכתובת שהזכרת. היטבת לתאר את סעודות השבת עליהן גדלתי. אני אחד משלושת הבנים שהסבו איתך לסעודה, ושתי הבנות הן שתי אחיותיי." קרא נרגש ונסער.
כוחה של סעודת שבת אחת.