משנה ח

ביאור המשנה:
הוא היה אומר - הכוונה לרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, היינו שהיה רגיל לומר כן, ועיין פרק א' משנה ב'.
אל תהי דן יחידי - הנה מעיקר הדין יכול דיין שהוא מומחה לדון דיני ממונות שהוא יחיד בדין, היינו רק הוא לבדו, ובא התנא ואומר שלא לדון לבד היינו למרות שמעיקר הדין יכול לעשות כן, מכל מקום מדרך החסידות שלא לעשות כן, אלא לצרף עימו עוד שני דיינים, ומכל מקום אם שני בעלי הדין התובע והנתבע קיבלו על עצמם שהוא ידון אותם והם מקשיבים לו יכול לדון אותם לכתחילה אפילו שהוא יחידי.
שאין דן יחידי אלא אחד - היינו ה' יתברך, שאין לה' יתברך אף אחד שיכול לצרף עימו שיהיה איתו בדין, אבל הדיין יכול לצרף עימו שאר דיינים אחרים.
ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה - יש בזה שני ביאורים, הביאור הראשון אחר שקיבלת וצירפת עוד שני דיינים שידונו עמך, אם הם חולקים עליך וסוברים אחרת ממך, אל תאמר להם תקבלו את מה שאני אומר, מפני שהייתי יכול לדון לבד ורק מחמת הענווה הוספתי אתכם, שהן רשאין לפסוק על פי דרכם משום שעכשיו הם הרוב ואתה היחיד, וכיוון שצרפת אותם פוסקים כמו הרוב (רבנו יונה), הביאור השני שלא יכריח הדיין את שני בעלי הדין שיבואו ויקבלו אותו לדיין עליהם, אלא שני בעלי הדין תלוי ברצונם לקבל על עצמם שהוא יהיה הדיין, שכן זה הרשות בידם שאם אינם רוצים שאתה תהיה הדיין, יכולין ללכת לפני בית דין אחר (מחזור ויטרי, רבנו בחיי).

מעשה שהיה:
מסופר על אחד מגדולי ישראל שהיה אב בית דין, ובאו לפניו שני עשירים להתדיין לפניו, הרב צירף שני תלמידים שלו שיהיו איתו ביחד כדי לדון את הדין, והתובע רצה לשחד את הרב אך לא היה לו אומץ לגשת אל הרב ולנסות לשחדו, והרב האב בית דין היה רגיל לשאוף טבק במשך היום, ובאמצע הדיונים שלח הרב את השמש כדי שיקנה לו טבק להרחה, התובע ראה זאת ולכן בא לשמש בסתר ואמר לו תן לי בבקשה אני רוצה ללכת לקנות לרב את הטבק, השמש לא התנגד ונתן לתובע שילך הוא ויקנה את הטבק, התובע הלך וקנה טבק לרב והכניס בערמה שלושה מטבעות של זהב בשולי הקופסא של הטבק ומסר את הטבק לרב, והנה כאשר נכנסו שני העשירים והתחילו הדיינים לדון בדינם, הרב אב דין מרגיש שהוא נוטה לטובת התובע ואילו שני תלמידיו שצירף אותם לדון עימו הם פוסקים חד משמעית כדעת הנתבע, והראו לרב את טעמיהם ונימוקם, כשראה כך האב בית דין דחה את מתן פסק הדין למחר.
בלילה הרב ישב בביתו ומעיין בדין ובמשך לימודו הירבה לקחת המון טבק, והנה פתאום הוא רואה משהו נוצץ מתחת קצת לטבק, והוא מגלה שלושה מטבעות של זהב, הרב לא הבין מנין הגיעו המטבעות הללו, ולמחרת בבוקר הרב ראה את השמש ושאל אותו האם הלכת לקנות את הטבק מאותו מקום שאתה תמיד קונה? ענה לו השמש לתומו שרצה ללכת והעשיר התובע ביקש ממנו שהוא זה שילך, והשמש הסכים, אמר לו הרב אל תעשה את זה שוב פעם, כי הנה נראה שהעשיר רוצה לגנוב את לבבי ולשחד אותי, כי הוא שם לי שלושה מטבעות של זהב בתוך הטבק, וכאשר בא הרב לבית דין לקח את הכסף והחזירו לעשיר, והתחיל שוב הרב לעיין בדין וברגע קט שינה את דעתו והסכים לדעת תלמידיו שחלקו עליו, וזיכו את הנתבע.
ורואים מכאן שני דברים כמה גדול כוחו של השוחד, ודבר שני מה שאמר התנא במשנתנו שלא לדון יחידי, שהרי בעזרת שני תלמידיו שחלקו עליו הרב קלט שיש כאן משהו לא נורמאלי, שהרי יש להם טענות ונימוקים טובים ומדוע לא מסכים עימם? ובעזרתם גילה שיש כאן שוחד, ואם הרב היה פוסק ודן יחידי אזי היה פוסק את הדיו שלא כצדק, וכמה חשוב לשאול ולצרף עוד אנשים אחרים בדין כדי לראות ולהיווכח אם הוא צודק או לא.