דיני הקורבנות ופסוקי הודו חלק ב

1. נוהגים לומר פרשת הקטורת וגם את הברייתא "תנו רבנן פיטום הקטורת כיצד וכו'", ובזוהר הקדוש הפליג במעלתה וחשיבותה של אמירת פיטום הקטורת, שבמקום שאומרים פיטום הקטורת בכוונה אין המוות שולט שם, ומי שאומרה בכוונה ינצל מכל מיני דברים רעים, ואמר רבי שמעון בר יוחאי אם היו יודעים כמה עליון הוא מעשה הקטורת לפני הקדוש ברוך הוא, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם, ואם מכוין בו יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.
ובשו"ת מהרש"ל הביא בשם זקנו רבי יצחק, שכתב שכיוון שאומרים בפיטום הקטורת "אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה" לכן צריך לדקדק באמירת פיטום הקטורת מילה במילה מתוך הסידור, מכיוון שאמירת הקטורת כיום היא במקום ההקטרה אם כן חיישינן שמא ידלג אחת מסממניה, אולם להלכה אין זה חובה כיוון שאין חיוב מיתה אלא רק בהקטרת הקטורת אם חיסר אחד מהסממנים, ועוד שאין חיוב מיתה אלא במזיד ולא בשגגה, ולכן להלכה טוב ונכון לומר את אחד עשר הסממנים מתוך הסידור כדי שלא ידלג, אולם אין זה לעיכובא.

2. במסכת קידושין דרשו חז"ל על הפסוק "ושננתם אותם" אל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם, שלעולם ישלש אדם את לימודו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ומחמת כן תיקן רב עמרם לומר "איזהו מקומן" שזה כנגד משנה וברייתא של רבי ישמעאל שזה כנגד תלמוד (וכבר אומרים לפני כן פרשת תמיד וזה כנגד מקרא), וקבעו לומר את משנת "איזהו מקומן" משום שזה משנה ברורה למשה מסיני, ואת ברייתא של רבי ישמעאל משום שהיא בתחילת ספר הכוהנים והיא ראש לכל הקורבנות, לכן קבעו אותה אצל הקורבנות.
ראוי ונכון שכל אדם ילמד ויבין את פרק "איזהו מקומן" וברייתא של רבי ישמעאל, וכן שאר דברי התורה שנאמרים בסדר התפילה, מפני שלדעת כמה מהפוסקים אינו נחשב שעוסק בתורה אם אינו מבין מה שמוציא מפיו אלא שאומרם דרך קריאה בעלמא, ולכן טוב נכון לחוש לדבריהם.

3. אחר הקורבנות אומרים הודו לה' כי טוב וכו' ועוד הרבה פסוקים, והטעם לזה משום שדוד המלך תיקן אלו הפסוקים בעת שהארון ה' היה ביריעה, ובעת הקרבת קורבן התמיד של שחר היו אומרים מהודו לה' כי טוב עד ובנביאו אל תרעו, ובתמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה' כל הארץ עד ויאמרו כל העם אמן והלל לה', והוסיפו עוד פסוקים לאומרם שהם דברי שבח לה' יתברך.
ומנהג הספרדים וכן מנהג רבנו האר"י שלומר פסוקי הודו וכן כל הפסוקים שאחריו קודם שמברך ברוך שאמר, שכן לפסוקי הודו יש שייכות לקורבנות שהרי כמו שכתבנו היו אומרים אותם בשעה שמקריבים קורבן התמיד, ועוד שאין אלו הפסוקים מענין הלל והשבח של פסוקי דזמרה, ולכן אין לברך עליהם ברכת ברוך שאמר, שהיא הברכה שפותחת את הזבח וההל של פסוקי דזמרה, וכן יש חלק מעדת האשכנזים שנוהגים כן אולם יש חלק אחר שנוהגים לומר פסוקי הודו וכן שאר הפסוקים אחר שכבר ברכו ברכת ברוך שאמר, ובכל מקום ינהגו כמנהגם, ואין לספרדי לשנות ולעשות כחלק ממנהגי האשכנזים.

4. בפסוקי הודו כאשר אומר "כי כל אלוהי העמים אלילים, וה' שמים עשה", צריך להפסיק מעט בין תיבת "אלילים" לבין תיבת "וה'", כדי שלא יראה שזה חוזר חס ושלום גם על שם ה' האמור בפסוק, וישים לב שתיבת "כל" האמורה בפסוק באות "כ" היא דגושה.

5. אומרים פסוק ה' מלך וכו' וכופלים אותו פעמיים כמו שעם ישראל כפלו לומר ה' הוא האלוהים שתי פעמיים, והטעם לזה כדי להמליך את ה' יתברך בגוף ובנשמה, ובשעה שאומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד נוהגים לעמוד, ואם היה עסוק בתפילה בפסוקי דזמרה או בקורבנות ושמע ציבור שאומרים ה' מלך וכו' רואי שיעמוד גם הוא, אולם אינו צריך להפסיק ולומר עם הציבור ה' מלך וכו', אולם אם אינו עוסק בתפילה אלא שהוא שאינו כלום או שעוסק בתורה ושמע ציבור שאומרים ה' מלך וכו', נכון שיעמוד עם הציבור ויאמר איתם ה' מלך וכו'.
זקן או חולה שקשה עליו לעמוד רשאי לשבת לכתחילה ולומר ה' מלך וכו'.
כאשר אומר פסוקי הושיענו עד הללויה אין חיוב לאומרם בעמידה ויכול לאומרם כאשר הוא יושב.

6. אחר ה' מלך וכו' אומרים מזמור "למנצח בנגינות מזמור שיר וכו'", וראוי לומר מזמור זה מתוך צורת המנורה.

7. בשבת ויום טוב נוהגים להוסיף עוד מזמורים אחר ה' מלך וכו' וקודם ברוך שאמר, על פי דעת רבותינו המקובלים יש ענין גדול באמירתם, ובפרט יש להיזהר במזמור "רננו צדיקים" ומזמור "לדוד בשנותו את טעמו", שלא לפספס שום אות ולתת רווחים בין המילים.