פרשת צו

רש"י מפרש: "צו" לשון זירוז. אמר ר' שמעון ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס. ע"כ. בספר 'אור הדיעה' מביא את דברי חז"ל (בספרא) רבי יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. ר' שמעון אומר חביבה מצוה בשעתה. שהקטר חלבים כשרין כל הלילה, ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינין להן שיקרבו עד מוצאי שבת. ע"כ. הרי שחז"ל למדו שיש חשיבות לקיים את המצוה בשעתה ולא לדחותה לזמן מאוחר גם אם ע"י הדחיה היה אפשר לקיים את המצוה יותר בהידור, שהעני היה מביא קרבן יותר חשוב, או לא לחלל את השבת. וזוהי כוונת הכתוב כאן לזרז את הכהנים שלא יאמרו נמתין עד שיעשיר ואז יביא קרבן בהמה. אלא יקריב מיד אף שיש לכהן קצת הפסד. וזה נלמד מאברי העולה שמצוותן להקרב מיד ואפילו בשבת ולא להמתין עד מוצאי שבת. (אור הדעה)

 

קרבן חטאת וקרבן אשם יש להם דין שוה לענין זה ששניהם נאכלים רק בעזרה. לעומת זאת קרבן שלמים נאכל בכל ירושלים. בספר 'נחלת בנימין' מבאר על דרך הרמז שהנה מבואר בחז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ופרשו המפרשים [מהר"ם קורדבירו, העקידה] היות והבעל תשובה היה קרוב לחטא לכן כעת צריך לגדור את עצמו ולהתרחק מאוד מהעבירה כדי שלא ישוב להכשל בה. אבל הצדיק שלא התעסק בחטא מספיק לו גדר פחותה. ולזה ירמוז ענין אכילת הקרבנות הללו. כי חטאת ואשם שבאים לכפר על עוונות מקום אכילתן היא במקום המקודש בעזרה. כי מקום עמידת הבעל תשובה צריכה להיות במקום קדוש ומרוחק מהחול. ולכן גם אכילת הקרבן ע"י הכהן שבאה לכפר על החטא צריך להיות במקום זה. אבל קרבן שלמים שאינו בא לכפר על חטא, לכן אכילתם בכל ירושלים. שמקום זה אמנם יש בו קדושה אך אינו מרוחק מאוד ממקום החול. (ציצים ופרחים)

 

בפרשה זו נאמר ג' פעמים "וַיִּשְׁחָט". ובכל מקום יש ניגון אחר. הפעם הראשונה נאמר על פר החטאת "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם" ושם הניגון הוא "רביע". בפעם השניה נאמר על איל העולה "וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם" ושם הניגון "אתנח". ובפעם השלישית נאמר על איל המילואים "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ" ושם הניגון "שלשלת". מה הרמז בזה.

אפשר לבאר כי הטעמים הם כנגד הקרבנות עצמם. בפעם הראשונה שהקרבן הוא חטאת לכן הטעם הוא "רביע" שהוא מלשון רובץ. כי אם כבר האדם חטא אזי כבר יש לו תקדים לחטא. כמו"ש האלשיך זצ"ל. אך באיל הראשון שהוא קרבן עולה. שם הטעם הוא "אתנח" לפי שהעולה באה לכפר על הרהורי הלב, והכפרה היא "אתנח" מלשון אנחה כמו שכתוב "לב נשבר ונדכה". ובקרבן השלישי שהוא קרבן שלמים, כיון שאינו בא על חטא אלא לעשות שלום בין ישראל לכהן ולהקב"ה לכן יש לו טעם "שלשלת" לרמוז כנגד השותפות המשולשת שנעשתה. ( ע"פ ס' חן טוב )