קידוש בליל שבת

א. מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו" כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. ומדברי סופרים שתהיה זכירה זו על כוס יין.

ב. למדו רבותינו מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"- זכרהו בכניסתו, מכאן שמצוה לקדש את השבת סמוך לכניסתו. ולכן יקדש מיד בבואו לבית מבית הכנסת ויאכל את סעודת השבת. ומכל מקום מי שאין לו תיאבון לאכול, ראשי להמתין ולקדש כשירעב, ובלבד של יפגע על ידי כך בשלום ביתו, וכן אם יש לו בביתו אורחים שהם רעבים לא יעכב אותם.

ג. נשים חייבות בקידוש בין בלילה ובין ביום, ואף על פי שמצות קידוש היא מצות עשה התלויה בזמן, בכל זאת נשים חייבות, כיוון שהוקש זכור לשמור ששניהם נאמרו בדיבור אחד, וזכור הוא על מצות עשה של קידוש, ושמור על שמירה ממלאכה, וכשם שבאיסור ממלאכה, בודאי גם הנשים מוזהרות, כך גם בעשה של זכור גם נשים מצוות.

ד. נשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובת קידוש. ומכל מקום משום צניעות נכון להחמיר לכתחילה שהאשה לא תוציא אנשים ידי חובה, אלא כשהם מבני ביתה.

ה. אשה יכולה להוציא אנשים ידי חובת קידוש, אפילו אם כבר יצאה ידי חובת קידוש, משום שכל ישראל ערבים זה לזה.

ו. קטן שלא הגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד, אינו יכול להוציא איש או אשה ידי חובת קידוש, שהואיל ואין הקטן חייב במצוות אלא מדרבנן מדין חנוך, אינו יכול להוציא ידי חובה את המחוייב מן התורה. ואפילו שהאיש או האשה התפללו ערבית אין הקטן יכול להוציאם ידי חובה, ואפילו בר מצוה שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, כל שלא נודע שהביא שתי שערות דינו כקטן לענין זה. ובשעת הדחק אם הגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד ולא נבדק אם הביא שתי שערות, יכול להוציא את האשה לאחר שהתפלל ערבית, ואם הוא קטן פחות משלש עשרה שנה, יאמר הקטן את הקידוש, והאשה תאמר אחריו מלה במלה עד סוף הקידוש.

ז. מי שרגיל בעצמו לקדש בשבת על היין, וברצונו לכבד אדם אחר שיקדש, אין שום מניעה שיעשה כן, ואין זה נחשב לנדר שיצטרך לעשות התרה על כך, אלא רשאי הוא לכבד אדם אחר שיקדש, והוא ישמע את הקידוש ויתכוון לצאת ידי חובה.

ח. צריך המקדש לכוון להוציא את השומעים ידי חובת קידוש, וגם השומעים יכוונו לצאת ידי חובה, ולכן נכון שיזכיר בעל הבית לבני ביתו שיכוונו לצאת. והמתכוונים לצאת ידי חובה לא יענו ברוך הוא ברוך שמו, ובדיעבד אם ענו ברוך הוא ברוך שמו- יצאו ידי חובה, ואינם צריכים לקדש שנית.

ט. מי שאינו יכול לשמוע את הקידוש (כגון שאוזניו כבדות או סיבה אחרת), או שבעל הבית זקן ומגמגם בלשונו, או בולע תיבות ואותיות מהברכה, יכול לברך בלחש ברכת הקידוש, ויתן עיניו בכוס שביד המברך בשעת הקידוש. וכשהמקדש יסיים הברכה לא יענה השומע (שמברך אחריו בלחש) אמן אחר ברכתו, מכיוון שבדעתו לטעום בעצמו מהכוס, ואם יענה אמן יהיה הפסק, כי הוא עצמו בירך אחריו בלחש.

י. לפני הקידוש צריך שתהיה מפה פרוסה על השלחן ויתן עליה לחם משנה, ואחר כך יפרוס על הלחם מפה אחרת. זכר למן שהיה כמונח בקופסא, טל למעלה וטל למטה והמן באמצע, ועוד טעם לכיסוי הפת, כדי שלא יראה הפת בושתו, שמקדשים על היין ולא עליו.

יא. לאחר שגמר את הקידוש רשאי להסיר את המפה מעל הפת, אבל טוב יותר להשאיר את הפת מכוסה עד ברכת המוציא, ובשעת ברכת המוציא יניח שתי ידיו על הפת ויברך.